“# בביקורת היחידה על הספר הזה באתר כותב איתי 81 "הבעייה היחידה שהספר די ארוך וקצת הולך לאיבוד בדרך". הספר הוא בן 179 עמודים. במונחים שלי ספר קצר. אבל "ארוך" ו"קצר" הם סובייקטיביים. ואיתי 81 לא טעה לגמרי (אם כי לא הייתי מגדירה את הספר כ"ארוך") הרושם המתקבל מהקריאה הוא קצת מעיק. עם כל חיבתי ללה גווין, יש לה נטייה לזנוח את סיפורה ולפצוח בהרצאות ארכניות (ודי משעממות) החוזרות על עצמן. והסיפור? שידאג לעצמו... הגיבורה היא סאטי, ילידת כדור הארץ, כנראה הודו, שהפכה למשקיפה על עולמות של אחרים. בילדותה היא התחנכה בתרבות דתית מאד, עם המון איסורים מדאורייתא (-: היום היא מוצבת בחברה שהפכה לחברה חילונית, צרכנית, שהדת והמסורת נאסרו בה על ידי חוקים נוקשים. החוקים ביטלו חלקים מהשפה, ספרים עתיקים הושמדו ובאופן כללי – אסור להשתמש בשום סוג של עבר. הדמיון של החברה הזו לסין של מהפכת התרבות אינו נראה מקרי. סאטי מתחילה את ביקורה בעולם הזה בעיר הבירה, שם האיסורים מודגשים ואפילו שמוש במלים מסויימות יכול להביא ענישה. כשהיא יוצאת לפרובינצייה, היא נפגשת עם אנשים דומים לאלה שגידלו אותה, שמצליחים לשלב את המסורת באופן בלתי מורגש על ידי השלטונות. ההבדלים בין "אנשי העיר" ל"אנשי הפרובינצייה" מהותיים. הראשונים ניזונים מאיזה בליל קפוא הכולל את כל הויטמינים הנחוצים, שטעמו, כנראה לא משהו. האחרונים מכינים מזון מחומרים טבעיים ועונתיים, והוא טעים ובריא. הראשונים חיים כל ימיהם בתוך קקפונייה של רעשים החודרים ישירות לגולגולת – פירסומות, קדימונים ועוד. האחרונים זוכים למנה הגונה של שקט מרגיע. הסיפור, כאמור, הולך לאיבוד. המסרים של לה גווין הם כרגיל חומלים על הבלתי-מתיישרים-עם-המקובל, אהבה להטב"ית מוזכרת באופן חיובי ביותר, תרבות שמסרבת לגווע ממשיכה להתקיים על ידי אלה המספרים אותה וממשיכים לחיות אותה. אין מילה רעה להגיד על המסרים שלה, חוץ מזה שבסופו של דבר, ושל מסר, זה נורא משעמם. יש בי פינה חמה בלב ללה גווין, שכתבה כמה דברים נפלאים כמו "העולם כיער" וזכתה בהמון פרסים ספרותיים. אולי היא משוררת, כמו שאומרים עליה, שכותבת פרוזה. אבל אני - בלי סיפור מעניין גם המסר הנכון ביותר בעולם חולף לי בראש בלי להותיר זכר. מצטערת. שנים וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה בזכות גדולתה (לשעבר?) של לה גווין.”

“# בביקורת היחידה על הספר הזה באתר כותב איתי 81 "הבעייה היחידה שהספר די ארוך וקצת הולך לאיבוד בדרך". הספר הוא בן 179 עמודים. במונחים שלי ספר קצר. אבל "ארוך" ו"קצר" הם סובייקטיביים. ואיתי 81 לא טעה לגמרי (אם כי לא הייתי מגדירה את הספר כ"ארוך") הרושם המתקבל מהקריאה הוא קצת מעיק. עם כל חיבתי ללה גווין, יש לה נטייה לזנוח את סיפורה ולפצוח בהרצאות ארכניות (ודי משעממות) החוזרות על עצמן. והסיפור? שידאג לעצמו... הגיבורה היא סאטי, ילידת כדור הארץ, כנראה הודו, שהפכה למשקיפה על עולמות של אחרים. בילדותה היא התחנכה בתרבות דתית מאד, עם המון איסורים מדאורייתא (-: היום היא מוצבת בחברה שהפכה לחברה חילונית, צרכנית, שהדת והמסורת נאסרו בה על ידי חוקים נוקשים. החוקים ביטלו חלקים מהשפה, ספרים עתיקים הושמדו ובאופן כללי – אסור להשתמש בשום סוג של עבר. הדמיון של החברה הזו לסין של מהפכת התרבות אינו נראה מקרי. סאטי מתחילה את ביקורה בעולם הזה בעיר הבירה, שם האיסורים מודגשים ואפילו שמוש במלים מסויימות יכול להביא ענישה. כשהיא יוצאת לפרובינצייה, היא נפגשת עם אנשים דומים לאלה שגידלו אותה, שמצליחים לשלב את המסורת באופן בלתי מורגש על ידי השלטונות. ההבדלים בין "אנשי העיר" ל"אנשי הפרובינצייה" מהותיים. הראשונים ניזונים מאיזה בליל קפוא הכולל את כל הויטמינים הנחוצים, שטעמו, כנראה לא משהו. האחרונים מכינים מזון מחומרים טבעיים ועונתיים, והוא טעים ובריא. הראשונים חיים כל ימיהם בתוך קקפונייה של רעשים החודרים ישירות לגולגולת – פירסומות, קדימונים ועוד. האחרונים זוכים למנה הגונה של שקט מרגיע. הסיפור, כאמור, הולך לאיבוד. המסרים של לה גווין הם כרגיל חומלים על הבלתי-מתיישרים-עם-המקובל, אהבה להטב"ית מוזכרת באופן חיובי ביותר, תרבות שמסרבת לגווע ממשיכה להתקיים על ידי אלה המספרים אותה וממשיכים לחיות אותה. אין מילה רעה להגיד על המסרים שלה, חוץ מזה שבסופו של דבר, ושל מסר, זה נורא משעמם. יש בי פינה חמה בלב ללה גווין, שכתבה כמה דברים נפלאים כמו "העולם כיער" וזכתה בהמון פרסים ספרותיים. אולי היא משוררת, כמו שאומרים עליה, שכותבת פרוזה. אבל אני - בלי סיפור מעניין גם המסר הנכון ביותר בעולם חולף לי בראש בלי להותיר זכר. מצטערת. שנים וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה בזכות גדולתה (לשעבר?) של לה גווין.”