#
פעם קראתי ספר שעסק באונקולוג בעל מוניטין, שטיפל במאות או יותר חולי סרטן בהצלחה לא מבוטלת. יום אחד הוא חלה בסרטן ומרגע לרגע הפך ל"חולה". הוא למד בדרך הקשה את תפקיד החולה במערכת. למד את מידת ההכנעה שעליו לנקוט כלפי הרופאים המטפלים בו, הבין שהוא לא שותף לטיפול בו, למרות הניסיון העצום שצבר בנושא. הבין שחלק מהרופאים מביעים אמפתיה נלמדת שאינה באמת אותנטית. אפשר היה לחוש את כאבו על השיעור המאלף שנאלץ ללמוד, שנוסף על סבלו כחולה.
אני לא חושבת ש"עד שתגיע למקומו" הכרחי לביצוע בכל מקצוע, אבל, לדעתי, הוא תורם רובד חשוב למקצועיות ולהבנה של הצד המקבל את הטיפול. אורי דולב, גיבור הסיפור המספר אותו בגוף ראשון, הוא שופט מחוזי מוערך, בן לשופט עליון (ז"ל), שהתקדם מקצועית במהירות. הוא עובד קשה ויש לו השקפת עולם שלמה וברורה. אין לו ספקות לגבי הדרכים בהן צריך לנקוט נגד עבריינים. הוא שופט כמו שהוא חי. מחליט מהר, לא מתבלבל מסיפורי "ילדות קשה" ככלות הכל הוא הגיע כפרקליט מהפרקליטות ויש לו רק בוז לסניגורים רכרוכיים. והשופט הזה מוצא את עצמו נאשם בפשע חמור, עם ראיות שאינו יכול לסתור. מושפל, נגרר ממרום מעמדו למעצר נחות, מאבד את עולמו ברגע.
יצא שקראתי את הספר הישן הזה (הוא יצא לאור ב 2009) בזמן ששתי סערות משפטיות מתחוללות כאן. האחת נקראת בפי מחולליה "רפורמה משפטית" שאני לא יודעת לגבי הרפורמה, אבל "משפטית" היא לא. בסך הכל מנסים שם להוסיף עוד אצבעות בטוחות לצד פוליטי מסויים, בלי להבין את ההשלכות הקטלניות של המהלך. הסערה השנייה היא אכן משפטית. משפטו הרביעי של רומן זדורוב שהסתיים בזיכויו. פה מדובר בהחלט בנושא משפטי, שראוי ביותר לרפורמה – שחיקתו של אזרח חלש שמובא לדין, חוסר יכולתו להביא את עמדתו בגלל חוסר בשפה, בכסף, בהבנה ובידע, ונחישות "המערכת" לקבל הרשעה בכל מחיר, לפעמים באמצעות התעלמות מעובדות. פה לא מדובר במישהו "שירויח" מהאשמת הנאשם (אלא אם כוללים אגו בצד המרויח) אלא בגישה שנהוגה אצלינו, שתוצאותיה כמעט 100% הרשעות של נאשמים בפלילים.
זה ספר ראשון של סופר מתח ישראלי שאני קוראת. אני מודה שלא חשבתי שיש ספרים ישראלים ראויים לקריאה בז'אנר הזה וטעיתי. הספר מעניין, מרגיש מאד אמין ומדוייק בתיאורי מערכת המשפט הפלילי, הפרקליטות והמשטרה ובעיקר צלח היטב את הזמן, שכידוע הוא מואץ במקומותינו, ושנה שלנו כמוה כעשור במדינות שפויות.