הפסקתי באמצע. דבר מאד נדיר אצלי. הספר גרוע בעיני לא אוסיף עוד.

ספר שכתוב טוב. אומנם קשה אבל התיאורים חזקים ואמינים.

יש איזה סוג של מניפולציה מאוד נפוצה בספרים (וגם בסרטים), שבה מחזיק הגיבור פרט אינפורמציה שידוע לו (אבל לא לקורא) ובכך נוצר הסוף המפתיע של הספר. גם בספר הזה וגם ב"אלוהי הדברים הקטנים", אותי זה מעצבן. אבל הכי מעצבן, שהדבר הנוראי הזה שלא מספרים לי, ההפתעה המדהימה המובטחת, היה צפוי מראש, ורק בגלל ההכרזות לכל אורך הספר, כאילו מדובר בדבר נורא לא צפוי ונורא מזעזע, חשבתי שאולי זה לא זה, והתאכזבתי.

רבאק, אם הדמות הראשית יודעת משהו, אז שתגיד! הכתיבה הקולחת, סיטואציית האימה הבנויה היטב, התחושה החזקה של מורכבות אנושית המתנחשלת מתחת לפני הקרקע - כל זה היה נשאר, ובחיי שהייתי קוראת עד הסוף.

אתמול סיימתי לקרוא מדובר בילדה שהיה לה שכנה שהצליחה להכניס אותה לחרדות מילדותה מה שאני מנסה להגיד שכמה חשוב שהילדים יהיו שלנו יהיו בהשגחת עשר עיניים כי כל דבר בגיל מוקדם כל אירוע יכול להרוס להם את העתיד נחזור לספר ספר מצויין ממליצה ממליצה

רק לו היא מעזה לספר את סיפור חייה וקורותיה עם יוצי, הוא שהתאהב בה עוד לפני שראה אותה, הוא שהתאהב בה רק מעצם הרחת הבשמים שלה, הבגדים שלה

הספר מדבר על הבריון והפעם הבריונית השכונתית יוצי ואילדיקו שסובלת ממעלליה גם כשהיא אישה נשואה.

מצד אחד יוצי אשה נוטרת ונוקמת - על דברים שאחרים לא אשמים בהם אלא רק היא בלבד מצד שני אילדיקו שמפחדת לדבר על הנושא ויש גם צד שלישי האמא של אילדיקו שמאוד מאוד אוהבת את יוצי ומשום כך אילדיקו לא מעזה או בעצם מפחדת לספר לה את קורותיה עם יוצי.

סיימתי את הספר בדחילו ורחימו, הספר בואו ונגיד לא הפיל אותי מהרגליים, קראתי אותו כי שעמם לי בשעת הנסיעה באוטובוס הביתה.

הספר מסופר מנקודת מבטם של שניים: אילדיקו ובעלה אפרים. אילדיקו נולדה וגדלה בטרנסילבניה להורים יהודים ניצולי שואה. בעיר בה גדלו היתה תערובת רגילה של יהודים ונוצרים. יוצי, השכנה הנוצריה, הגדולה מאילדיקו בקצת יותר מעשר שנים, שומרת לעיתים על אילדיקו ואחותה הקטנה. אבל אילדיקו רואה דברים שיוצי עושה ושאינה צריכה לראות. יוצי מבטיחה לנקום בה.
מאורעות ילדות אלה רודפים את סיוטיה של אילדיקו עד שזו עולה ארצה עם הוריה, משתלבת כמיטב יכולתה ולבסוף מתאהבת בגנן המטפל בגינת אמה בשכונה באשקלון, אהבה המובילה לנישואין והריון.
סיפור האימה בטרנסילבניה תופס חלק גדול מהספר ומסופר לאפרים לאחר מאורע בלתי צפוי המתרחש בסיום הספר. בחלק קטן של הספר מספר אפרים על עבודתו והתאהבותו באילדיקו.
בתחילת הספר כלל לא מבינים במה מדובר ולאן מובילים הדברים. הספר מרתק, אבל הכיוון לא ברור. אלא שבהמשך הסיפור תופס תאוצה לקראת סופו הטרגי. בסה"כ סיפור מרתק וספר מומלץ מאוד.

סוזן אדם סופרת מוכשרת ביותר. תיאוריה נפלאים והיא מתארת בספריה מה שנקרא "ריאליטי", בבהירות, וברגישות של אומן. ממולץ ביותר

אני לא נוהגת כמעט לקרוא ספרות מקור והספר הזה הזכיר לי למה. הרעיון של הספר נחמד. הכתיבה יחסית לא רעה. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי שסופסוף זה יהיה ספר של סופר ישראלי שלא מדבר על נושאים יהודיים אך התבדתי. גם בספר זה סיפור הרקע הוא דור שני לשואה. למה כל סופר יהודי חושב שהוא חייב להזכיר את תלאות העם היהודי. לא שאני מזלזלת בהן חלילה, אך ניתן לכתוב ספר גם ללא אזכורן.
והדבר שהכי הפריע לי בספר הוא דבר שכשמדובר בספר מתורגם אני מצליחה להתעלם מכך אך כשמדובר בספר שנכתב בעברית קשה לי להתעלם מכך. למשל להשתמש בגוף ראשון עתיד באות י' תחילית במקום א'. כשהסופרת כנתה את בעל המקצוע "צבעי" במקום "צבע". או להשתמש בביטויים לא נכונים, כפי שנכתב בספר זה "אלוהים נותן לחם למי שאין לו שיניים" (ולכל מי שלא יודע- מדובר באגוזים לא לחם).

ספר טוב.

סיגנון הכתיבה מזכיר מאוד את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" - ספר מאת מארק האדון.
אדון,כאילו נכנס לראשו של הילד החריג וכמו דיבר מתוכו.
דבר שהעצים את הספר מאוד.
בספר כביסה,סוזן אדם מספרת על טראומה בחיה של אילדיקו ,מטרנסילבניה,כשהיתה בת 5 ליפני שעלתה לארץ עם הוריה ניצולי השואה ואחותה ואיך הטראומה משפיעה על חיה .

סוזן אדם הטיבה לכתוב,בספר ביכורים זה, את חוית הטראומה מתוך עיניה של ילדה בת חמש בצורה מעוררת התפעלות.
בתור הורה לילדים בגילאים אילה,זו היתה חויה מענינת "להיכנס" לראש של ילד וליראות איך אולי נירשמים ארועים בזיכרון ואיך הילד בוחר להתמודד.

אני לקחתי מהספר לאו דווקא את הפן העלילתי המותח,כביכול,(הספר אכן קולח נקרא כמו ספר מתח וכ'ו)
יותר עינינה אותי העלילה של הילדה,דור שני לשואה, הבוחרת לא לעשות שום פעילות אקטיבית אל מול המצוקה שבה היא שרויה מלבד לנחם עצמה ב-מה שהיה היה...
מאוד דומה להתמודדות הוריה עם השואה,גם שם איש לא סיפר מה היה כי...מה שהיה היה וצריך לשדר אופטימיות,יש להסתכל קדימה.

בתור הורה הספר חיזק אצלי את ההבנה שיש לעודד בדרכים יצירתיות ילדים כדי לדבר!!
לפקוח עינים ולראות היכן הם כן "מדברים" אולי דרך ציור...

לא להרדם בשמירה כשיש ילד שהוא שתקן,מופנם לא מזיק....זה יכול לתעתע.

לסיכום סוזן אדם היא סופרת שכדאי לקרוא את ספריה
זהו סיפרה הראשון,לדעתי סיפרה "אמא של ג'ניס"
טוב יותר.