הביקורת נכתבה ביום חמישי, 12 בנובמבר, 2009
ע"י אשך-חן
ע"י אשך-חן
הביקורת הזאת מוקדשת לבת-דודתי החמודה שבטח לא תקרא אותה, וכנראה שגם לא תקרא את הספר. אכן, יש כאן אלמנט של קינה.
את הספר קראתי לראשונה כשהייתי בן ט"ז והוא בישר עבורי את הכניסה לעולם הניו-אייג'. ריצ'ארד לב-הארי באך היה הרוחני* הראשון שהיכרתי וג'ונתן ליווינגסטון פרי דמיונו הקודח היה הגורו הראשון שהדריך אותי. רעיונות טיפוסיים כגון קהל החברה כעדר עיוור אשר עסוק בהבליו יום-וליל בלי לעצור ולתת את הדעת על פלא הקיום ואומנות החיים או חשיבות ההליכה כנגד שטף הברור-מאליו כצעד חיוני לגדילה אישית, רעיונות שכאלה מצאו אצלי אוזן קשבת, וכשהוספתי לקרוא את הגיגיו של באך בשאר ספריו לא היה קשה למצוא את ג'ונתן בכל ספר שלו, בדמותו שלו.
ג'ונתן השחף, אשר בוודאי מוסיף לעוף בשמי האוקיינוס בשימחה שמאליה הבאה מתוך ריחוף בוטח בשמי החיים, שדורשים כה מעט כדי להיות מהם חלק הוא עצה טובה בעולם כוחני ורודף ממון וכח.
* - שווא בחי"ת, י.ו
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
