הרומן הזה הוא רומן אפיסטולרי (רומן מכתבים) בין מיקלה בן העשרים פלוס, לאמו, אחותו וסובביו, כשהוא עצמו בכלל באנגליה והשאר נותרו באיטליה. צריך לכוון פיסטול לרקה כדי להתמיד ברומן זה, שאין בו כלום והוא מתחיל מכלום ונגמר בכלום.
לא כל הסיפור עוסק במכתבים. אבל בבסיסו הוא בנוי כך שאמו של מיקלה כותבת לו בהרחבה ומתארת לו את קשייה והיא נותרת ללא מענה. השאר כן זוכים למענה קצר. כל זאת לא מתפתח לשום דבר חשוב.
אני תוהה מה הביא את המו"ל האיטלקי בכלל לפרסם ספר זה של גינצבורג. האם כל להג שלה זכה לפרסום משום שזו היא? ככה זה כשפתאום נעשים מפורסמים וכל שרבוט מתפרסם ומטריד את עדת הקוראים חסרת חוש הביקורת.
אני חייב לציין, שבמהלך הקריאה משהו מוזר קורה, כשיותר ויותר נמשכים אל הכלום הזה ונעשים סקרנים מה יתפתח ובעיקר מה ייסגר. זה לא שמיקלה הוא בכלל דמות חשובה, גם שאר הדמויות די זניחות. אפילו כשרון הכתיבה של גינצבורג לא חורג מהממוצע, בטח לא מתחרה במורנטה, פרנטה, מורביה, פרימו לוי ושאר בני ארצה. הספר הזה קלוש וסתמי, אבל כבר למדתי לדעת שמנחם פרי והספרייה החדשה נוטים לפרסם ספרים מיותרים של מפורסמים שקודם התפרסמו בהוצאות אחרות. מי החיה הזו שניזונה מפגרים?

אני אוהבת את נטליה גינצבורג, יש בכתיבתה משהו שנספג בקלות לדם. אני אוהבת גם רומנים שנכתבים כחליפת מכתבים כי אם הסופר/ת טוב/ה אז ההנאה שלי מובטחת. יש משהו אינטימי מאד שמאפשר הצצה לחיים של אחרים באופן שניתן ללמוד עליהם רק מתוך הקשבה למילים שנכתבו.
מתוך המכתבים נחשפת משפחה מנוכרת שהקשרים בין בני המשפחה הזו חסרים חום למרות שיש איכפתיות אך גם היא מרחפת ושטחית משהו. הקשרים, גם עם מעגל רחב יותר של מכרים, הם שטחיים קטועים ולא יציבים. קלות הראש ביחס לכסף, בספר הזה, יוצרת רושם של תלישות. למשפחה בעיות רבות והם עסוקים בעניינים שוליים. דמות אחת , לא בת משפחה שהקשר שלה לכל משתתפי הרומן לא ברור לגמרי, משמשת כ"סמן ימני" לכל האוירה של בלבול תלישות וניכור, והיא זו שנבחרה לחבר באיזה אופן מוזר בין כל הדמויות.
למרות שעל פניו נראה הספר כמותיר תחושות קשות, זה לא קורה כי נטליה גנצבורג יודעת לכתוב כך, ברכות, שעצם הפיענוח של הטקסט מסב הנאה גדולה. למי שעדיין לא התנסה בחווית הקריאה בספריה אני ממליצה מאד.