החלק החשוב ביותר בספר הזה הוא ההקדמה. אני יודעת, וגם קסטנר יודע היטב, שהקדמות זה דבר שפשוט לא קוראים, אבל ההקדמה הזאת היא חשובה ביותר. הוא מספר כיצד רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי. כלשונו, או כלשון התרגום: "ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב פחד, וינקשו גם אלה באלה עצי הדקל והקוקוס. ואוכלת האדם הקטנה, הילדה שגופה משובץ שחור-לבן, זו שחצתה בשחייה את האוקיאנוס השקט רק כדי לקנות לעצמה בסן פרנסיסקו מברשת שיניים אצל חברת 'דרינקוואטר' , תיקרא פטרוזיליה". דבר אחד היה חסר לו, וזה לדעת כמה רגליים יש לתנין. קסטנר ממשיך ומספר כיצד המלצר בבית הקפה הוריד אותו לקרקע המציאות, ואמר שמי שלא יודע לבשל אווז, עדיף שלא יבשל אווז: "הים הדרומי שלך, ואוכלי האדם, ושוניות האלמוגים וכל הקסם הזה, הם הרי האווז שלך. והרומן הוא המחבת שלך, שבו אתה רוצה לטגן את האוקיינוס השקט, את פטרוזיליה ואת הנמר. ואם אתה לא יודע איך מטגנים חיות כאלה, הרי שיהיה סירחון מפואר, בדיוק כמו אצל העוזרת של נויגנבאואר". במקום זה המליץ המלצר לכתוב על ילד רגיל, ברחובות הרגילים של ברלין הרגילה.

לרדת מחלומות לקרקע המציאות זה לא פשוט, ואריך לא ידע מה לכתוב, או כך לפחות הוא מספר, ועל כן ירד לשכב על הרצפה, והסתכל על העולם מנקודת מבט אחרת, נמוכה יותר. זה מה שגרם לו המציא את אמיל טישביין, הנוסע אל סבתא בברלין, אבל הכסף שלו נגנב, כך שהוא יורד בדרך, ונקלע לתעלומת בלשים יחד עם חבורה (לקרוא במלעיל כמובן) של ילדים, שכל אחד הוא המצאה מהדימיון ועם זאת מציאותי להפליא. כךך נכתב הספר על אמיל והבלשים, והוא זכה להצלחה רבה, קוראים אותו עד היום למעשה, למרות שהיום כבר לא צריך להשאיר ילד בבית ליד הטלפון למקרה שיצטרכו להתקשר ולהעביר מידע. כי זה סספר קטן, וטוב. נכתב מגובה של ילד, מנקודת מבט של ילד, ולכן יוצר גם הזדהות עם ילד.

עם זאת הים הדרומי, המטורלל והפרוע, זה עם הילדה פטרוזיליה המשובצת שחור לבן, ועם שאר המעללים לא הפסיקו להציק לקסטנר. היום הוא היום שבו אנשים משעממים וטובים בחשבון קוראים לו ארבעה ביוני, ולמעשה הוא שלושים וחמישה במאי, יום שבו יכולים לקרות כל מיני דברים, סוסים שחורים יכולים לרכב על גלגיליות ואם תיכנס לארון תוכל לצאת מהצד השני שלו ולהגיע אל ארץ פנטסטית שכולה ניסים ונפלאות, ואפילו שלא חשוב אם לתנין יש ארבע רגליים או רק שתיים, אריך קסטנר החליף אותו ליתר ביטחון בלוויתן, כזה שאין לו רגליים כלל. וכמו בשנים אחרות אני מעלה כאן סקירה לכבודו של אחד מסופרי הילדים הגדולים של המאה העשרים, כזה שידע לרכב על מציאות, אבל עוד יותר לרתום לכרכרתו את הדימיון, ועוד לתת לו גלגיליות כדי שיהיה מהיר יותר.

"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם."
(אריך קסטנר, בציטטה מגב הספר)

ציטוט מדויק, לדעתי, על טבע האדם. הדוגמה עם הכובע, אולי, לא ממש עדכנית. בימינו פחות מקובל הנוהג לחבוש כובעים (חוץ מכובעי מצחייה ומגבעת אצל חרדים). בזמנו גברים נהגו לחבוש כובע מגבעת בצאתם לרחוב, וכאשר חלפו על-פני מכר נהגו להרים את כובעם (זו גם אולי הסיבה, שאצל החרדים נהוג לחבוש כובע מגבעת על הכיפה).

התרגום משנת 1999 של מיכאל דק הוא טוב, ומנגיש את הספר לילדים שוחרי קריאה בימינו. התרגום הראשון לעברית של אלתר אילי כבר היה מיושן, למרות שבעבר כבר נערך מחדש ע"י אוריאל אופק. המתרגם ציין כי מטרתו היא לרענן קצת את השפה בספר. כדוגמה הוא כותב: "למשל, כאשר תורגם הספר לראשונה, עדיין לא נעשה שימוש בעברית במילה 'מצלמה'. במקום זאת אמרו 'מכונת צילום' או 'צלמניה'."

הסיפור הוא על נער בשם אמיל שנוסע ברכבת לבקר את סבתו בברלין. אולם משהו קורה בנסיעה, ואמיל עוצר בתחנה אחרת בברלין. אמיל מתחיל בפעולת בילוש, אשר במהלכה הוא מכיר הרבה חברים חדשים. מעבר לעניין בעלילה הבלשית הקלילה, הקורא גם יכול לשייט ברחובות ברלין, ולהכיר מציאות שונה לגמרי מימינו. "מציאות", ולא "פנטזיה".

בהקדמה כתב קסטנר כי הוא בכלל התכוון לכתוב סיפור דמיוני על "הים הדרומי", אולם הוא שינה את כוונתו זו בעקבות שיחה עם מלצר, עמו נהג לשוחח על עבודתו. המלצר יעץ לו לכתוב רק על דברים שהוא מכיר וראה מקרוב. הבעיה הייתה שלא עלה בראשו כול רעיון לסיפור; וכאן מגיעה עצה טובה למי שיש לו מחסום כתיבה.

קסטנר ניסה ולא הצליח לחשוב על רעיון לסיפור. לבסוף, התפרקד על הרצפה והעביר את הזמן במחשבות עמוקות, ו"כששוכבים כל כך הרבה זמן על רצפת החדר, מקבל העולם פנים אחרות לגמרי...ובעוד אני סופר כסאות ורגלי שולחנות...בא לי הרעיון לכתוב על אמיל!...מכל מקום, הרעיון הזה עלה בראשי באותו הרגע. שכבתי לי בשקט גמור, כי מחשבות וזיכרונות המתקרבים אלינו, מתנהגים כמו כלבים מוכים. אם עושים לעברם תנועה חדה מדי...הם מסתלקים! ואז אפשר לגדל שערות על כף היד עד שהם מעזים שוב להתקרב."

לסיכום, מאוד מומלץ לאנשים אוהבי קריאה, בכול הגילאים.

אני באופן אישי מאד אוהבת את הכתיבה של אריך קסטנר. ההומור המקסים שלו מציץ בחיוך שובב בין השורות והדפים.
זהו ספר שמיועד לצעירים בעיקר, לנוער, אך גם בגילאים היותר מאוחרים ניתן להנות ממנו אם אינך צנון יבש.

אמיל והבלשים, כמה סבלתי בהתחלה וכמה נהנתי בסוף !
בהתחלה העלילה לא ממש עיניינה אותי, חלום, כסף, גניבה.
לא מלהיב, קראתי יותר טובים, אבל את זה גם אמרתי בהארי פוטר !
מרגע שהתחילה העלילה של המעקב, נכנסתי לספר ולא הייתי יכול לצאת ממנו.
אריך נותן תחושה שזה סיפור אמיתי, מכיוון שהוא העיתונאי שם, אך איני יודע אם הסיפור אמיתי או לא.
ממליץ בחום על הספר, למרות שההתחלה קצת לא מעניינת, והוא די קצר, זה ספר מעולה !

"האמא של כל החבורות"
מה יש לנו כאן שמדבר אל דורות של ילדים ב 59 שפות שונות, מתוך עשרות מליוני ספרים, סרטים, והצגות תיאטרון?

ה ח בורה:

ילד אחד בודד מול העולם מרגיש חסר ישע: בספרנו אמיל העומד בקרן הרחוב ומביט מרחוק במר גרונדייס שגנב את כספו מרגיש את עצמו חלש, ובלתי מובן ע"י עולם המבוגרים:

"העיר היתה כה גדולה, ואמיל היה כה קטן, ואיש לא התענין לדעת למה אין לו כסף ולמה הוא לא יודע היכן הוא צריך לרדת... מה יהיה ? אמיל התקשה לבלוע, והוא הרגיש מאד מאד בודד."

ואז מציע קסטנר את התשובה הגאונית- תשובה שהפכה להיות "אם כל התשובות" עבור הילדים: אמנם ילד אחד הוא חלש וחסר אונים בעולמם של המבוגרים: אבל בחבורה?..

" אמיל מרגיש הקלה: מזל ביש אמנם נשאר מזל ביש, אבל למצוא כמה חברים שבהתנדבות הופכים להיות חלק מן הענין,זו נחמה בכלל לא קטנה."
הנה הספר שהוא ה"אמא " של כל ספרי חבורות הבלשים,הגון, מצחיק, נוגע ללב כל ילד וכל אחד שהיה לו מספיק מזל לשמור בלבו את הילד שהוא.
רשימה על "אמיל והבלשים" מתפרסמת בבלוג שלי ( "אם כל התשובות" "אם כל החבורות") http://blog.tapuz.co.il

לדעתי הספר הוא אחת מאבני הדרך בספרות העולמית לא בגלל העלילה, לא בגלל הסרטים שעשו עליו וכל העיבודים והשבחים שהוא קיבל אלא בגלל האיכות המרוכזת שלו. דוגמה נהדרת לספר קצר ולעניין, עם עלילה מרוכזת ונחמדה, שמשאיר בכל זאת טעם של עוד.

עוד אחד מסדרת קסטנר הקלאסית. הטוב מביניהם, אם תשאלו לדעתי, ואם אתם קוראים את הביקורת הזו כנראה שאתם שואלים. באמת מומלץ מאוד - הומור ומתח "בטעם של פעם". הסוף קצת צפוי מדי.

ספר כייפי לגיל הנעורים .
תמים ויפה. בעיני מתנה נפלא להביא לילד/ילדה .
כתיבה יפה , משאירה מקום לסקרנות ולדמיון ועם זאת גם קצת ערכים אנושיים .

מה עוד אפשר לומר? אריך קסטנר כותב, ואני מיד נשבית בקסמיו.