שמענו בתקשורת אנשים מצהירים בקשר למלחמה באוקראינה, שאירופה רואה מראות קשים של מלחמה, שלא נראו בה מאז מלחמת העולם השניה... זה רק מראה באיזה מהירות אנשים שוכחים... הגיע לידיי הספר הנ"ל ובו מספר הילד ששמו אלכסנדר, (מספר טכנית בגוף ראשון)זהו ילד בעל דמיון מפותח ואוהב לספר סיפורים, בין השאר הוא מספר על סבו האהוב שנפטר רק יומיים קודם לכן ולכן גם מתכנסת משפחתו הענפה בביתם בעיירתו וישגראד שבבוסניה. הוא מתאר שם תיאורים מחמיאים ולא-מחמיאים כולל בין השאר הסבא והסבתא רבא שלו (הוריו של הנפטר...) וכל אחד מקרוביו הרבים על שגיונותיהם השונים. הוא גם מספר על חבריו הטובים והמגוונים על הילדה שאהב ועל דמויות בולטות בעיירתו, על גדות נהר דרינה (שדרך-אגב התפרסם בגלל ספר אחר - “גשר הדרינה") ותוך כדי האבל המשפחתי וזה קורה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, מגיעה מלחמה איומה לעיר הזו, שהייתה כלולה ביגוסלביה המתפרקת - ביחד עם כל הגוש שהיה קודם קומוניסטי. לא כאן המקום לתאר את המלחמה הזו, אך בעיקר היא פרצה בין סרביה הנוצרית ברובה ובוסניה המוסלמית ברובה ואזרחים תמימים נרצחים ונטבחים בה בפשעי-מלחמה נוראים, אך ורק מתוך שיוכם לדת המוסלמית! וכך בעיני הילד הוא מתאר את הזוועות שרואות עיניו... מאוחר יותר בורחת משפחת המספר (שאביו נוצרי ואימו מוסלמית...) כפליטים לגרמניה ויש כאן קפיצה בזמן עשר שנים קדימה ושוב אחורה כי הילד המספר המשיך לגדול ולהתחנך בגרמניה והפרקים הולכים קדימה ואחורה בזמן, עד שהוא מחליט לבקר שוב בהיותו כבר בחור צעיר שוב את עיר-הולדתו. הספר שכמובן מתבסס על חייו האמיתיים של סטנישיץ' המחבר, הוא מרתק בעיניי ומצליח לתאר בצורה חיה-מאוד ו"צבעונית", עולם שכמעט ואיננו מוכר לנו... אהבתי את הספר הזה שזכה כנראה לא-במקרה בכמה פרסים ספרותיים בגרמניה ונהניתי לקרוא אותו.

ספר מעולה!
יש משהו מיוחד בספרים שמסופרים בגוף ראשון ושהדובר רושם את המחשבות והתחושות שלו (מזכיר לי קצת בסגנון את אשכול נבו), ובספר הזה הסופר עושה את זה ממש יפה. תוסיפו לזה מבנה סיפור מאוד מעניין שכל פעם מפתיע (כולל 3 עמודים בו הדובר סופר מ-1 עד מאה ומשהו) ומרגש אותך, עלילה שמתפרסת על כמה מדינות וסיפור ילדות שנסגר בצורה מהממת (ולא צפויה כמו ב"רודף העפיפונים").
יש בספר כמה קטעים שקשה קצת לעקוב אחריהם ואני מסכים שיש בו פרק אחד שניים משעממים אבל הסוף (שלא היה כזה טוב אם הסופר לא היה בונה את הדמות בצורה טובה) שווה את זה בגדול. הסוף גם מאתגר אותך לחשוב למה הסופר מתכוון, גם גורם לך לקרוא משפט ולמרות הלהט לסיים את הספר אתה מרגיש שאתה מוכרח לקרוא לאט ולספוג אליך את המילים וגם משאיר לך סימני שאלה במקומות הנכונים.

ציטוט נבחר:
למה מרכאות הן דבר מיותר? כי לכל אחת מותר לומר ולחשוב כל דבר בלי לומר הכול, ואיך אמורות להיראות מרכאות למחשבה שלא אומרים או לשקר שאומרים, או למחשבה שבכלל לא חשובה מספיק כדי להיאמר או למשהו חשוב שאומרים אבל אף אחד לא שומע?

הספר כתוב בצורה יפה ויוצאת דופן, אך לא באופן עלילתי.