עץ גדל בברוקלין מאת בטי סמיט

– זוכרים את אן מהעמק הירוק, הכה שמחה ופורחת למרות נסיבות חייה יוצאות הדופן? (כך תוך כדי קריאת הספר "קפצה" לי ההשוואה הזו) לפרנסי נולן, גיבורת "עץ גדל בברוקלין" ,לא שפר מזלה כך.
היא נולדה בלב ברוקלין הענייה של ראשית המאה ה־20 בשכונה שבה ריח הלחם הטרי מתערבב באבק הרחוב ובקולות המאבק על קיום.
זו הייתה תקופה שבה משפחות חיו בדירות צפופות, אבות נדדו מעבודה לעבודת יום ואמהות נאלצו לבחור בין מזון לשכר דירה.
בין עוני, רעב וחלומות קטנים מדי לגדול- פרנסי מחפשת נחמה במילים, בלימוד ובאילן היחיד שצומח מבין האבנים, סמל של עקשנות, יופי ותקווה בעולם שאינו מרבה להציע אותם.

עץ גדל בברוקלין הוא רומן על הישרדות שקטה ועל כוחה של נפש צעירה להיבנות ולהישבר. פרנסי נולן גדלה בתוך מציאות קשה של מחסור, אב שתיין, אם קשת־יום ואח צעיר שתלוי בה רגשית.
אך מתחת לאפר הקיום היומיומי צומחת בה אהבה עיקשת למילים, לספרים ולחלום על עתיד אחר.

בטי סמית (מוכשרת ביותר! ממליצה לחפש אחר ספרים נוספים שלה -שאסקור בהמשך)  כותבת בריאליזם פשוט אך חודר, כזה שמאיר את היופי שבשגרה האפורה -ספל חלב, דף מספר ספרייה, קרן שמש נדירה בין הבניינים.
זהו סיפור התבגרות שמדבר על עוני, אך עוד יותר על כבוד, דמיון ויכולת אנושית לגדול גם כשאין קרקע.
מי שאהב את החום והתקווה של אן מהעמק הירוק, ימצא כאן את גרסתה העירונית, הכואבת והנוגעת באמת.

מצרפת כאן דף  מתוך הספר שככ שבה את ליבי

גילוי נאות: לא יצא לי לקרוא את הספר, אלא רק חלק ממנו שפורסם במאגדת סיפורים עם ערך חינוכי
אותו חלק השאיר עלי רושם שהוביל לכך שחיפשתי את הספר, אבל לא מצאתי אותו, לכן ליקטתי מידע על הגיבורים ועל העלילה בנפרד

החלק המדובר עוסק באירוע צדקה שפראנסי הוזמנה אליו, שכלל הצגה של ילדה עשירה בשם מרים שרצתה לתת בובה מיוחדת לילדה עניה בשם מרים, אבל למרות שהיה מדובר באירוע צדקה וכל הנוכחים שם היו עניים, אף ילדה בשם מרים לא התנדבה לקבל את הבובה כדי שלא יגידו עליה שהיא ענייה
אחרי שהמנחה אמרה בצער שחבל שאף אחת לא תקבל את הבובה, פראנסי מחלה על כבודה והציגה את עצמה בשם מרים (מסתבר ששמה המלא היה מרים פראנסי) וקיבלה את הבובה תוך הדגשה של המנחה שהילדה העשירה נותנת מתנה לילדה הענייה והמסכנה, וחוזרת למקומה עם ליווי של מקהלת בנות שקוראות לה קבצנית, כשהמספר מציין שכולם היו עניות וכולן רצו את הבובה, אבל הן שמרו על כבודן לעומת פראנסי

בדיעבד - גם בתקופה המדוברת זה נראה כמו קטע לא מציאותי, אבל מי מחפש מציאות בסיפור? ותחושת ההשפלה של פראנסי עברה בצורה מדויקת וגם המסר - חסד וצדקה שנעשים בצורה שמשפילה את המקבל, לא שווים הרבה, אם בכלל

בעוונותיי הנחתי שפראנסי יהודיה (בגלל השם מרים שלא השתמשה בו? בגלל שגרה בברוקלין?) ומליקוט המידע הבנתי שטעיתי, אבל הורגש משהו מנחם בכך שלפחות בספר הזה לא מתמקדים במסכנות של יהודים אלא של מהגרים בכללי, למרות שמביקורת אחרת כאן הבנתי שהספר נגוע באנטישמיות, שוין

אני רואה שהביקורות כאן הן מלפני 9 שנים (2010). האם הספר תורגם אז מחדש?
אני, מכל מקום, קראתי את תרגומה של לאה זגגי משנת 1947.
קראתי את הספר בצעירותי, לפני עשרות שנים, ואינני זוכר שהתרשמתי ממנו במיוחד. כנראה שהוא לא מדבר אל אנשים שעוד לא מכירים את החיים.
קראתי אותו שוב השבוע, כשאני בן 71, ולדעתי זהו ספר נפלא. השפה המיושנת (1947) וההווי הזר לי לא הפריעו לי אלא להפך, הכניסו אותי לתחילת המאה ה-20 כפי שהיא מצטיירת בדמיוני.
הספר העבה מצליח להכיל כל כך הרבה דברים, ומשום כך מצליח להמחיש כל כך הרבה אספקטים של החיים, והוא עושה זאת לא רק ברגישות, אלא גם בהומור, שכנראה לא הבחנתי בו בקריאתי הראשונה.
מזל שהחלטתי לקרוא אותו שוב.

עוד ספר שאיני זוכרת כמעט כלום מתוכנו כי קראתי אותו כשהייתי נערה, אבל אני כן זוכרת שהוא הקסים אותי ברגישות שלו ושמאוד אהבתי אותו. אם איני טועה הגיבורה שלו היא חובבת ספרים מושבעת, כזו שמבקרת בתדירות גבוהה בספריה הציבורית. אם אני אכן צודקת בזכרון זה, מדובר בגיבורה שהיה לי קל להזדהות איתה ולאהוב אותה - מה שיכול להסביר עוד משהו מקסמו של הספר, כפי שנחרט בזכרוני ובלבי :)

פראנסי גדלה בברוקלין. סיפור התבגרותה של ילדה למשפחה ענייה בתחילת המאה שעברה. היה קשה לי להתחבר בהתחלה.עם הזמן נקשרתי אל הילדה החכמה הזו. סיפור התבגרות מרגש.

הנה דוגמה לספר שאני קורא רק מפני שהוא נחשב קלאסיקה, ומתאכזב קשות.
הספר גרוע מבחינה רגשית. אצלי, לפחות, הוא לא הצליח לעורר שום הזדהות עם הגיבורה האגוצנטרית או בני משפחתה.
תמצאו בספר הרבה תפיסות חינוכיות של הדור הישן. ניתנת האמת להיאמר: לכל אורך הספר שאלתי את עצמי מתי יופיע המשפט "ילדים צריכים להיראות ולא להישמע". על קצה המזלג: בקטע אחד נוזפת המורה בגיבורה על שכתבה סיפורים אותנטיים, השאובים מן החיים בשכונה (שכרות, עוני, רעב...) - שכן אמת היא יופי, ולכן תיאורים כאלה הם שקר מוחלט. קטעים רבים אחרים על מהות האישה ועל הסבל הנצחי שנועד לה עלי אדמות מהווים כשני שליש מהספר.
נקודה אחרונה: הספר נגוע באנטישמיות נוסח אמריקני. הילדה ניגשת לחנות לקנות "מלפפון חמוץ יהודוני", כל היהודים בספר התברכו בנטייה לירוק ולומר במרירות "גויים" מדי חמש דקות, ילדי השכונה אוסרים על ילד יהודי לעבור בשביל בדרכו לבית הספר. לי זה צרם, אבל מה לעשות? טפו טפו, גויים.

אחד הספרים היפים ביותר שקראתי בילדותי. מומלץ מאוד.