"ימי שלישי עם מוֹרִי" הוא ספר בגודל בינוני, 13.5 * 21 ס"מ, ובעוביו הוא מכיל רק 165 עמודים (כולל כמובן דפי פתיחה בסיסיים). בנוסף, בלא מעט דפים יש עוד חלקים לבנים ריקים כי חלקם פתיחה של פרקים או סיומם, ובמקרים רבים הכיתוב בעמוד האחרון בסוף הפרק לא מגיע לתחתית הדף.
אז כמה דפים יש לנו סה"כ? – בהימור כללי אולי 155. לערך. משהו בסגנון.
מכאן, שאפשר לומר שאת הספר הזה אפשר לקרוא בנסיעה אחת בכיוון אחד, בָּרכבת מתל-אביב לחיפה. אם אתם הקוראים המהירים תוכלו לעלות לרכבת הממתינה ברציף במסלול הישיר לחיפה ואם הינכם נמנים עם הקוראים האיטיים תוכלו לעלות לרכבת השנייה – המאספת.
הנקודה היא כזו – אם תעלו לאחת מהרכבות הללו ותקראו את הספר בזמן כה קצר שאינו עולה על שעתיים תפספסו את הפרטים הקטנים שבו: התובנות, ההתבוננות בחיים, תיאורי מצבי החולי והזקנה של מורי וההומור שלו, השאלות שעולות לאוויר שנוגעות בעצם בחיי כולנו ואת התפקחותו של מיץ' לגבי עצמו והיקרים לו.
את הספר הזה צריך לקרוא קצת בכל פעם.
אני קראתי אותו במשך שבועיים, בכוונה.
בשנת 1979 מסיים מיץ' אלבום את לימודיו במכללה, בכיתת הבוגרים של אוניברסיטת ברנדייס בעיירה ולתאם, מסצוסטס ארה"ב. מורי שוורץ הוא הפרופסור החביב עליו, והוא מציג אותתו להוריו בטקס הסיום. לפני שהם נפרדים, נותן מיץ' למורי מתנה – תיק חום ובחזיתו ראשי התיבות של שמו. מיץ' לא רצה לשכוח את המורה שהוא כל כך אהב ויתרה מזאת – הוא לא רצה שהמורה שלו ישכח אותו.
החיים מטיבים עם מיץ' והוא הופך להיות כתב בענייני ספורט בדטרויט. מסודר כלכלית, מבלה בחייו, נהנתן וחושב שהוא מאושר. חלומו היה להיות מוסיקאי, אבל כדרכם של חלומות, הם לא תמיד מתגשמים. הוא נשוי לג'נין ולמרות שתכנן יום אחד לבנות משפחה, היום הזה עדיין לא הגיע.
בעקבות רגע מקרי אחד בשעת לילה מאוחרת, שבו מיץ' שוטט בין ערוצי הטלוויזיה, הוא מצא את הפרופסור האהוב עליו מתראיין בתכניתו של טד קופל, "נייטליין". ואיך לנסח את זה הכי טוב שאפשר? "והשאר הוא היסטוריה".
בעקבות החשיפה הרגעית מחדש לאיש המיוחד הזה, מתחדש הקשר שכאילו לא אבד בין מורי למיץ'. בטיסות הלוך ושוב בימי שלישי, בין ביתו בדטרויט לבין ביתו של מורי במסצ'וסטס, רוקם מיץ' מחדש את הקשר שלו עם מורי ולומד דבר או שניים על החיים ובמיוחד על הוא עצמו.
למורי הסובלני יש תובנות על החיים שאינן נזרקות לאוויר סתם כך, אלא מתחברות לשיחות עמוקות ביניהם בזמן שהוא בעצם גוסס ממחלת ניוון שרירים, מחלת לוּ גֶריג. לבקשתו של מורי רושם מיץ' רשימת נושאים שעליהם הוא רוצה לדבר והיא מתנקזת לתשעה נושאים.
בספר קופץ מיץ' בסיפורו על מורי בין מפגשי ימי השלישי שלו איתו, לבין המפגשים שלהם בתקופת הלימודים בשנות ה-70 שבעצם היוו את הבסיס לקשר העמוק שנוצר ביניהם.
ציטוט:
***"אני אולי גוסס, אבל אני מוקף בנשמות אוהבות ודואגות. כמה אנשים יכולים לומר זאת?".
נדהמתי מכך שלא היה בו שמץ של רחמים עצמיים. מורי, שכבר לא יכול לרקוד, לשחות, להתרחץ או ללכת, מורי, שאינו יכול לענות לפעמון הדלת, לנגב את עצמו אחרי המקלחת או אפילו להתהפך במיטה. איך הוא יכול להסכים לכל זה בשלווה כזאת? הסתכלתי בו כשהוא נאבק במזלג שלו, מנסה לתפוס פרוסת עגבנייה, דוקר פעם אחת ושנייה ונכשל – מראה מעורר חמלה, ויחד עם זאת לא יכולתי להכחיש שעצם הישיבה בחברתו היתה חגיגית וקסומה, אותה אווירה שלווה שהרגיעה אותי אז, בתקופת הלימודים." ***
הספר שיצא ב 1997 בארה"ב עורר הדים רבים, נמכרו מאז בכל העולם לפחות 110 מיליון עותקים ובשנת 1999 יצא גם הסרט המבוסס על הספר, בכיכובם של ג'ק למון והנק עזריה, מורי ומיץ'. לאחר מכן גם הומר הספר למחזה מצליח ואצלנו המחזה עלה בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרוןבחיפה בכיכובם של יוסי גרבר ויפתח קליין.
ספר קטן, מלא חוכמה שאפשר להסכים עם שלל התובנות שבו ואפשר גם שלא.
עדיין, אפשר בעזרתו להסתכל על החיים קצת אחרת ולהעריך את ה-יש יותר מאשר את החסר.
