ספר די מוזר, שנחלק לשניים: חלק ראשון שמהווה את רוב הספר: סיפור ריאליסטי-קשה על מציאות מסובכת של דמויות מורכבות ומעניינות. הספר עוסק בהנאות החיים, בתאוות החיים, ומלא בקטעי זימה וסטיה לא נעימים לקריאה אבל בהחלט מסקרנים. הספר כתוב היטב, מספק תיאורים חיים ובונה דמויות מלאות ובהחלט מצליח לעניין למרות שרוב הזמן העלילה נעה בעצלתיים, כשלא באמת קורה שום דבר משמעותי. מה שמחזיק את המתח העלילתי זה יותר פלשבקים אל העבר שיוצרים ציפייה להמשך. ואז מגיעים לחלק השני שזה סוף הסיפור, שהוא הזוי לחלוטין, מתחום המדע הבדיוני הקשה. אישית, לא אוהבת חיבורים כאלה בין ריאליסטי לפנטסטי, ולא ממש איכפת לי מה הסופרת ניסתה להעביר דרך זה. אני לא אהבתי.

זה הספר הראשון של אלונה קמחי שקראתי, וכנראה שהוא יהיה האחרון.
אני בדרך כלל מגלה סבלנות לסופרים,
אבל כשסיימתי את הספר הזה הרגשתי שהיא גזלה את זמני.

מסכימה עם הדעות של המבקרות האחרות שבעצם כתבו הכל.
מעט הזוי, מעט מוזר.

במפגש סופרים עם המחברת היא אמרה שההשראה לספר היו ביצי
פברג'ה. ספור שצריך לקלפו קליפה אחר קליפה.
את הסיפור על הנמר שברח מהקרקס ושוטט...לקחה מידיעה שהיתה בזמנו בעתון על איזה נמר שאכן הצליח לברוח מהקרקס.

ספר הזוי ופסיכוטי, למרות זאת קראתי עד הסוף מתוך סקרנות, התאכזבתי מאיך שהספר מסתיים

פאני היל הייתה מסמיקה אילו ידעה לקרוא בעברית .

הזוי. חולני. תיעוד של נפש פסיכוטית. בקיצור ספר בן זונה!

מוזר, פסיכוטי וזורק לשולי השוליים של החברה

- לא הייתה לי סבלנות לזה (גלה ג.)

מעט פסיכוטי לטעמי, לא סיימתי אותו.