ביקורת ספרותית על פרגים אדומים - סאגה אקזוטית על טיבט שלפני הכיבוש הסיני מאת אלאי
ספר טוב

---

הרקע:
את הספר, כמו רבים שכמותי, ליקטתי במבצע האטרקטיבי חמישה במאה (שהפך אח"כ לארבעה במאה, והיום כבר שלושה במאה), אחרי שנוריתה כהרגלה מיהרה לקרוא לפני כולם ולהמליץ בחום. לי כצפוי לקח כמה שנים להגיע אליו, ובהתחשב בתור הארוך מצבו שפר עליו למדי – רק שנתיים. מהכריכה ומההמלצה ידעתי לצפות שהספר ייקח אותי למחוזות רחוקים, לעולמה של טיבט בימים רחוקים של לפני הכיבוש הסיני. רבים, וגם אני, מחזיקים בדימוי של טיבט כארץ תמימה למדי, שמונהגת רוחנית ע"י הדאלאי למה רודף השלום המפזר לעולם דברי חוכמה ואמרות שפר מרגשות ומעוררות מחשבות והגיגים. אותה טיבט שנפלה כקורבן לחמסנות של השלטון הזיני שכבש אותה ושלח אליה המוני סינים להתנחל, על חשבון התושבים המסכנים. אני מניח שגם אתם לא ממש מכירים יותר את טיבט יותר מאותם דימויים שטחיים.
הקריאה
הספר סחף אותי בעניין רב לתוך העולם הלא ידוע של השליטים העריצים ששלטו בטיבט. המסע המרתק הזה, מלבד היותו סוחף, צבעוני, מותח לא פעם, ומרחיב דעת על מקומות כה רחוקים וזרים, לא נתן לי מנוח. הסתבר לי שבמקום המרוחק ההוא קיימים דפוסים חברתיים שמאירופה נעלמו לפני מאות שנים – חיים של כפריים צמיתים, של עבדים, ושל שליטים חזקים וחסרי רחמים שלדידם אין ערך לחיי אדם אם הוא צמית, איכר כפרי או אף גרוע מכך – עבד. עונשי הטלת מום גופני ניתנים בקלות, עונשי מוות הינם הבידור לקהל, ניתנים בפקודת השליט ללא משהו הדומה בכלל למשפט צדק. כצפוי, גם היחס לנשים לא ממש מכובד – נערות נשלחות למיטת השליטים האורחים לבדר אותם, בני השליטים מקבלים מנחות מיניות על בסיס קבוע ומובן מאליו, ונזרקות כשכבר לא מתאים. מי בכלל סופר אותן, ואפילו הן לא ממש מתלוננות. מין צייתנות מקוממת. כל אחד מודע למעמדו ומקבל בהכנעה את גורלו (המר בד"כ).
כן, אם השליט חומד לו אשת איש, מוטב לאיש שיוותר על האישה שאיתו, אחרת יימצא את עצמו מאבד את ראשו במובן הפיזי המלא של הביטוי, מידיו של תליין החצר.
כל השחיתות הזו מתקבלת באדישות ובהסכמה מלאה של אנשי הדת, אותן לאמות קדושים שעסוקים ביניהם בלחשים וקשקושים, ובעיקר באיך לחטוף לעצמם מנה גדולה ונדיבה יותר מהשפע השלטוני.
השלטון של אותם שליטי מחוזות עובר כצפוי בירושה מאב לבן, והספר כולו מתאר את תהליכי ההתבגרות וההכנה של הבן הבכור לבית מאיצ'י, ליום בו יקבל עליו את עול (ומנעמי) השלטון. הבן הבכור הנחשב החכם הוא המיועד הטבעי לתפקיד, והבן הצעיר המכונה גם "הטיפש", הוא זה המספר את העלילה כולה. מעמדת הטיפש שממנו לא מצפים בעצם לכלום, הוא מתאר את כל התהליכים העוברים על בית מאיצ'י, כשהוא לא פעם מפתיע בדברי טעם שמערערים את תפיסת הנכון והלא נכון של השאר, כשהוא במפתיע יוצא צודק לא פעם בניחושיו הכאילו סתמיים.
הספר הזכיר במשהו את החוויה בקריאה של שוגון – צלילה לעולם שונה, זר, מסקרן, אכזרי ומרתק. הוא אמנם קצר הרבה יותר (כשליש משוגון רחב היריעה), אבל היכולת לקחת את הקורא לעולם אחר לגמרי, ולצייר אותו בפרטים, להעשיר בקולות וריחות זרים – בזה מצאתי ביניהם דמיון.
והרהור נוסף
לא ביקרתי עדיין במחוזות הללו של העולם, ולא ברור מתי יזדמן לי. ההיכרות שלי מהתרבויות של סין וסביבתה נשענת בעיקר על קריאת ספרים, ואפילו לא הרבה. אבל ישנו קו ברור ומאד לא נוח שעולה מכל הספרים הנוגע לאזורים האלה של העולם – קו המאופיין בקור רגשי, בחוסר כבוד והערכה לחיי אדם, באמונה די עיוורת בשלטון, ללא הטלת ספק. זה הרושם שקיבלתי מכמה וכמה ספרים: אורז של סו טונג, משלושת ספריו של ג'אנג שיאנליאנג שקראתי: עץ המשי, חצי גבר הוא אישה ולחיות את המוות, ועכשיו מהספר הזה. יש להניח שאין זה מקרה.
ולסיכום
הספר מרתק, קולח ומותח, ובעיקר – טורד מנוחה.

» ביקורות נוספות של עופר D
» ביקורות נוספות על פרגים אדומים - סאגה אקזוטית על טיבט שלפני הכיבוש הסיני