עמוס עוז, מספר כאן על חייהם של שתי דמויות, נפרדות זו מזו, אך קשורות זו לזו. האחת נמצאת בגולה והשנייה בארץ ישראל. העלילה מפותלת וסוריאליסטית: הפרטים לא תמיד מתחברים אחד לשני ובכל זאת ישנה מין תחושה של התרחשות, גם אם אין תנועה תמידית של הדמויות. מה שמאפיין וניכר בספר אלו הם התיאורים החדים והמדוייקים של המספר. תיאורי נוף, תיאוריהם של האנשים ובייחוד אופיים, שנע על ובין הדקויות הקטנות. מעניין שסיימתי לקרא ספר זה בפסח. כיוון שהספר נוגע בציונות, הגשמת התקוות והמלחמה האורבת לפתח או שמא זו שכבר התרחשה. זהו ספר שהעלילה בו אינה לינארית אך מעין אווירה קסומה של טרום ארץ ובה התרחשויות עדינות, בתוך הדמויות אשר מכניסות את הקורא פנימה ומאפשרות כמעין זיכוך פנימי.