ברוח התקופה וחודש הספר העברי אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

אחת השכבות המעניינות במתיר אסורים החדש והמדובר היא הדרך שבה מתחת לרומן המודרני, הצבאי, המודיעיני והמאוד ישראלי הזה, רוחשים כל הזמן הדים תנ״כיים. התחושה שהסיפור הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר אינו מתחיל רק במערכות מודיעין - אלא נטוע עמוק בתוך סיפורים עתיקים של הקרבה, בכורה, מלכות, מלחמה, אשמה ותיקון.

יפתח, למשל, הוא אחד השמות שאי אפשר לברוח מהם בקריאה כזו. יפתח המקראי הוא גיבור מלחמה שנדרש לשלם מחיר נורא בתוך ביתו שלו כדי לנצח במערכה. בספר חוזרת שוב ושוב השאלה מה אדם מקריב כשהוא נקרא למלחמה: לא רק זמן, שינה או קריירה, אלא גם חלקים מהבית, מהמשפחה, מהנפש ומהיכולת לחזור להיות אותו אדם שהיה לפני כן.

גם השם אבנר מקבל עומק מעניין. אבנר בן נר הוא גיבור מלחמה, איש צבא ותיק, אדם שמכיר כוח, נאמנות ומחיר דמים - אבל בערוב ימיו הוא נע יותר ויותר אל הפוליטיקה, אל הבריתות, אל ההישרדות בתוך מערכת משתנה. ב״מתיר אסורים״ יש הרבה אבנרים כאלה, במובן הרחב: לוחמים, מפקדים ואנשי מעשה, אבל בתוך המלחמה מתברר שהם פועלים ולמעשה חייבים לפעול גם בזירה של אגו, יוקרה, יחסים, נאמנות, חשדנות ופוליטיקה ארגונית. מלחמה אינה מתנהלת רק מול אויב אלא גם בתוך מערכות של בני אדם.

ומנצור - ששמו הפרטי ראובן - הוא אולי הדוגמה היפה ביותר למהלך הזה. ראובן המקראי הוא הבכור, מי שהיה אמור לשאת את הסדר, האחריות והמנהיגות, אבל דמותו בתנ״ך מלאה החמצות, ניסיונות תיקון, חולשה אנושית והתעסקות בדברים צדדיים בשעה שההיסטוריה זזה סביבו. גם הדודאים של ראובן הם סמל כמעט מושלם לעיסוק בכוחות קטנים, משפחתיים, פוליטיים ואינטימיים בתוך סיפור גדול בהרבה. מנצור של ״מתיר אסורים״ נושא משהו מהמתח הזה: אדם של מערכת, בכיר, מנוסה, לעיתים גיבור ולעיתים לכוד בתוך פוליטיקות, הרגלים וסדרים ישנים. הוא מוצא את עצמו בעולם שהשתנה אל מול עיניו וכבר דורש ממנו סוג אחר של פעולה.

זה בעיניי הכוח של הרומן. הוא מספר סיפור עכשווי מאוד, מלא טכנולוגיה, מודיעין, יזמות, ציניות תל אביבית ושפה צבאית, אבל מתחת לכל אלה הוא מתנהל כמעט כמו מדרש מודרני. הדמויות אינן רק “קצין”, “מפקד”, “חוקר” או “יזם במילואים”. הן נושאות על עצמן שמות, תפקידים וצללים עתיקים. לפעמים הן יודעות זאת, לפעמים לא. אבל הקורא מרגיש שהן פועלות בתוך סיפור גדול מהן, סיפור שבו אנשים מודרניים מאוד נדרשים להכרעות קדומות מאוד: את מי מצילים, את מי מסכנים, מתי שותקים, מתי מורדים, ומה המחיר של נאמנות.

״מתיר אסורים״ הוא לכן לא רק רומן על השבעה באוקטובר ולא רק ספר על יחידת השו״ן. הוא ספר על ישראל ארצנו האהובה כמרחב שבו התנ״ך אף פעם לא באמת נגמר - הוא רק מחליף מדים, מסכים, חדרי דיונים וכוסות קפה שחור. בתוך כל אלה, הספר מצליח להזכיר שהסיפור שלנו הוא תמיד גם חדש לגמרי וגם עתיק מאוד.

״סיפור על אהבה וחושך״ הוא לא רק ממואר אישי, אלא רומן יסוד על לידתה של ישראל מתוך ספרים, גלות, שפה, חלומות ושבר. עוז כותב את משפחתו כמו שמספרים שושלת מקראית: אבות ואמהות, נדודים, הבטחות, אכזבות, עיר קודש, ארץ מובטחת - ובמרכז ילד אחד שמנסה להבין מאיזה חומר עשויים המבוגרים שסביבו.

החיבור התנ״כי כאן אינו בשם או בעלילה מסוימת, אלא בתודעה. ירושלים של עוז היא עיר ממשית וגם סמל; המשפחה היא משפחה פרטית וגם משל לציונות האירופית; והאם, בדמותה השותקת והנעלמת, הופכת כמעט לשכינה פצועה של הבית והמדינה הצעירה. זהו ספר על אהבה וחושך, אבל גם על בריאה: איך נבראת שפה חדשה, זהות חדשה, מדינה חדשה - ומה המחיר שמשלמים האנשים שחלמו אותה לפני שהפכה למציאות.

נתתי ארבעה כוכבים לאור הלאות שמאפיינת את החלקים המתקדמים יותר בספר.

ברוח התקופה ולכבוד שבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״אישה בורחת מבשורה״ הוא רומן ישראלי עצום משום שהוא לוקח את הפחד הכי עתיק של אם - הבשורה על מות הבן - והופך אותו למסע כמעט מקראי. אורה אינה רק אם מודרנית שיוצאת לדרך כדי לא לשמוע את הנורא מכל; היא מזכירה דמות תנ״כית שמנסה, בכוח ההליכה והדיבור, לדחות גזירה שכבר מרחפת באוויר.

המסע שלה עם אברם הוא מעין מדרש על אהבה, הורות, אשמה וארץ. כמו בסיפורי האבות, הדרך עצמה הופכת למקום שבו מתגלים הסודות, הפצעים והבריתות הישנות. אבל גרוסמן עושה דבר נוסף: הוא הופך את האם הישראלית לדמות נבואית כמעט, זו שמבינה בגוף את המחיר שהחברה כולה מנסה לתרגם למילים גבוהות. זה ספר כואב, רחב ומלא חמלה, שמזכיר שהמלחמה בישראל אינה נגמרת בשדה הקרב - היא ממשיכה בתוך הבית, הזוגיות, ההורות והזיכרון.

ספר מופלא וכל כך רלוונטי בישראל 2026.

״תיאום כוונות״ - חיים סבתו. ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״תיאום כוונות״ הוא אולי אחד הרומנים הישראליים שבהם החיבור בין מלחמה, אמונה וזיכרון נעשה באופן הטבעי ביותר. סבתו כותב את מלחמת יום הכיפורים לא רק כאירוע צבאי, אלא כטלטלה רוחנית: רגע שבו אדם צעיר מגלה שהעולם שהוא הכיר - החברים, הישיבה, התפילה, הטנק, השפה - יכול להתפרק בבת אחת.

יש בספר הד ברור לסיפורי המקרא שבהם אדם נדרש לעמוד בתוך ערפל, בלי להבין את התוכנית הגדולה. כמו איוב, כמו שאול על הגלבוע, כמו לוחמים תנ״כיים שאינם יודעים אם הם גיבורים או אבודים, גם המספר של סבתו נע בין אמונה לבין כאב שאי אפשר ליישב. גדולתו של הספר היא באיפוק: הוא לא צועק את השבר, אלא נותן לו להדהד. דווקא משום כך הוא נשאר אחד הטקסטים היפים והעמוקים שנכתבו כאן על מלחמה.

ברוח התקופה ולכבוד חודש הספר אכתוב כמה ביקורות שמשלבות בין שתי האהבות הגדולות שלי - תנ״ך וספרות ישראלית

״אם יש גן עדן״ - רון לשם

״אם יש גן עדן״ נקרא כרומן מלחמה מודרני מאוד, אבל מתחת לפני השטח הוא כמעט ספר על עקדה מתמשכת. הבופור הופך להר שעליו דור שלם של בנים מונח שוב ושוב, לא בידי אב אחד אלא בידי מדינה, מערכת, שפה של גבורה והרגלים של הקרבה. לשם מצליח לכתוב את החיילים לא כסמלים אלא כבני אדם: מצחיקים, מפוחדים, גסים, אוהבים, חיים מאוד - ולכן גם פגיעים כל כך.

הכוח של הספר הוא בכך שהוא מפרק את המיתוס בלי לבזות אותו. הוא מבין את הרעות, את האומץ ואת היופי שבשירות, אבל גם שואל מה קורה כשחברה מתרגלת לשלוח את בניה אל ההר ולקוות שמלאך יעצור בזמן. במובן הזה, זהו לא רק רומן על לבנון, אלא ספר על ישראליות שמתקשה להבחין בין שליחות לבין התמכרות לקורבן.

נכתב לפני עשרים שנה - רלוונטי במיוחד לתקופתנו.