ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

ציפיתי ל״הלילה הארוך ביותר״ של אשכול נבו תקופה ארוכה והוא הגיע בדיוק בזמן לשבוע הספר.

זהו רומן על שיבוש, על המתנה, ועל אנשים שמגלים שהדרך הביתה כבר אינה הדרך שתכננו. דרך שלוש דמויות שנקלעות ללילה אחד שבו המציאות זזה ממקומה - טיסה שמופנית, דלת שננעלת, מסע שנכפה כמעט בעל כורחו - נבו כותב על רגע ישראלי שבו החיים הפרטיים וההיסטוריה הלאומית שוב מתנגשים זה בזה.

יש בספר הד תנ״כי עדין, בעיקר סביב רעיון הלילה כזמן מעבר. במסורת היהודית, לילה הוא לא רק חושך אלא גם זמן שבו משהו משתנה: יעקב נאבק עד עלות השחר, בני ישראל יוצאים ממצרים בלילה, יונה נבלע אל תוך התהום לפני שהוא חוזר אל שליחותו. גם הדמויות של נבו אינן יוצאות למסע מתוך רצון להשתנות, אלא מפני שהמציאות דוחפת אותן לשם - ורק תוך כדי תנועה הן מתחילות להבין מה באמת נשבר ומה עוד אפשר להציל.

כמו ברבים מספריו, נבו מצליח לכתוב ישראליות בלי להכביד עליה בסמלים גדולים מדי. שדה תעופה, בית קפה לילי, מילואים, געגוע לילד, חוסר יכולת להיכנס הביתה - כל אלה הופכים אצלו לסימנים של תקופה שלמה. זה ספר על אנשים שמחפשים בית, אבל מגלים שבית הוא לא תמיד מקום. לפעמים הוא אדם, לפעמים אחריות, לפעמים רק האפשרות להמשיך ללכת עד הבוקר.

הכוח של ״הלילה הארוך ביותר״ הוא בכך שהוא משתמש בסיפור קטן יחסית כדי לגעת בתחושה רחבה מאוד: שהשחר מתעכב, שהמסלולים המוכרים השתבשו, ושכולנו מנסים להבין איך חוזרים לעצמנו אחרי לילה ארוך מדי. זהו רומן ישראלי, אנושי ומדויק, שמחזיק בעדינות את המתח בין חושך לתקווה.

ממליץ מאוד לקרוא.

כולם כתבו פה כל כך בפירוט אז אני רק אומר - אהבתי.
הספר זורםת הספר מתחבר למי שאנחנו. לא היה לי רגע של שיעמום.