וואו, איזה ספר מקסים. הכתיבה של מאירה ברנע־גולדברג סוחפת וממכרת — כזו שקשה מאוד לעצור באמצע. כמו נסיעה על כביש מהיר, בלי בלמים.
במרכז העלילה ניצבת לאה, סבתא בת תשעים ושמונה, ולצידה נכדיה: תמר, עידן ונתי. לאה מסרבת בתוקף לדיור מוגן, למרות גילה המתקדם. בתה תקווה כבר איננה, ובעלה נתן נפטר אף הוא — והנכדים הם אלו שנושאים בעול.
תמר, מורה וגרושה ללא ילדים, היא שם רוב הזמן. עידן נשוי להדר ואב לשתי בנות, ים ואגם, אך שקוע בעבודתו ופחות פנוי. נתי, אחיה התאום של תמר, רווק שמתקשה למצוא את דרכו, מתגורר עדיין בבית אמו המנוחה ומתנהל בחוסר אחריות מספקת.
לאה היא עצמה דמות נהדרת — צלולה, עצמאית, ובזכות עברה כמורה מקפידה לתקן את השפה של כולם: "הן הם", "שניים ושתיים". אישה חדה, מצחיקה ושובת לב.
כשהנכדים מחליטים לשכור לה מטפלת, כריסטין הפיליפינית — שאינה עובדת חוקית — לאה מתקוממת ובמיוחד שהנכדים מנסים לארוז את חייה בארגזים ולהחליט עבורה. בתגובה היא, בוחרת לקחת את גורלה בידיה, אורזת תיק ויוצאת למסע בעקבות אוצר משפחתי מסתורי שאביה הסתיר בעבר.
מכאן מתחילה הרפתקה סוחפת, מצחיקה ולעיתים גם כאוטית - "בלגן" במובן הכי טוב של המילה.
לצד הקלילות וההומור, מסתתרים בסיפור נושאים עמוקים ורגישים: בדידות בגיל השלישי, מערכות יחסים בתוך המשפחה וקנאת אחים שמלווה חיים שלמים.
דמותה של לאה היא ללא ספק לב הספר — דמות מעוררת אהדה, חכמה ומשעשעת, שקל מאוד להתאהב בה.
האם הנכדים יצליחו לשכנע אותה לעבור לדיור מוגן?
האם היא תמצא את האוצר שאביה הסתיר?
תקראו — ותדעו.
ואי אפשר בלי המשפט שנשאר איתי: "אני לא טיפשה, אני פשוט לא שייכת" (עמ' 57).
בשורה התחתונה: ספר מהנה, שנון וקולח, שמציע גם לא מעט מתחת לפני השטח.
אסקפיזם מצוין לתקופה הזו.
מומלץ בחום.
לי יניני

















