ספר בעייתי, מוגזם, דרמטי, כל רגע קורה משהו ולפעמים קצת קשה להאמין.
זה נראה לי הדרך הכי טובה לתאר את הסיפור, ואת הדמויות שבו, ואת השיח - מצד אחד זה כן משכנע איכשהו, מצד שני, קשה להאמין.
זה כאילו, באמת תלוי קורא, אבל אני כנראה מצליחה לראות את זה משני הצדדים, כי למרות שבחוויה שלי לא חשתי שמשהו לא אמין, שמשהו לא סביר שיקרה, המודעות שלי בכל זאת קלטה אבל פשוט שתקה ונתנה לי ליהנות מהספר.
זה ספר שני, אז אני לא יכולה לומר יותר מדי עליו, אבל נהניתי.
כל מה שהיה בספר הראשון הוקצן כאן, בביקורת הקודמת קצת התלבטתי אם זה נכון לכנות את בן "פסיכופת" כי הרי ברור שהוא לא עונה להגדרה ושזאת סתם דרך ביטוי, אבל הספר הזה שיכנע אותי שלמרות שהוא בהחלט לא פסיכופת על אמת, ברמה של חוסר אמפתיה, זה עדיין איכשהו מתאים לקרוא לו ככה.
כמו שקוראים לאדם נרקיסיסט אבל בלי להתכוון להפרעת האישיות אלא רק לכך שהוא מאוהב בעצמו.
אז בקטע כזה, בן פסיכופת, בקטע של - הבן אדם פשוט מטורף.
אני לא יכולה להסביר את זה, פשוט התחברתי לעולם הזה ולדמויות, ואפילו שהיו פה כל כך הרבה דברים שאני יודעת שהם לא אמינים, עדיין לא הושפעתי מהם ונהניתי.
האהבה בין שירי לבן ממש קיצונית, לא הגיונית, חולה אפילו.
אבל כאילו... אני מאמינה שזה קורה.
יש דבר כזה, אהבה חולה.
אז לי זה לא הפריע, ואני לא הרגשתי שזה קיצוני הדרך שבה הם מגיבים למרחק זה מזה, ואיך שהם לא יכולים לא לראות או לשמוע אחד מהשנייה.
אני חושבת שלאנשים שהם לא דרמטיים כמוני, הספר הזה הוא פשוט פיגוע.
אבל מכיוון שאני לגמרי בצד שנוטה אל הדרמה קווין, אני נהניתי.
אבל שוב, לכל מי שלא מכור לדרמה, ולא יכול לקרוא דברים שכתובים בצורה מאוד אינטנסיבית ומוגזמת כדי לסחוף את הקורא, לדעתי הספר הזה יהיה קשה לעיכול.
לא גילגלתי עיניים אפילו פעם אחת.













