הרבה אנשים אוהבים למצוא דברים רעים להתלונן עליהם, והרבה יותר קשה למצוא דברים טובים לשבח עליהם. בגלל זה אני נוהגת לפתוח כל ביקורת בכמה מילים טובות על הספר.

ספר שמדבר על סמים והפרעות אכילה אולי לא מיועד לילדים בני 11.9 כמוני, אבל אני קוראת הכל והספר התגלגל לידי.

הספר מצליח לתאר את ההרגשה של "אווירת-בית-חולים". מי שהיה פעם בבית חולים יודע שהכל נוקשה ומסודר. ככה מתואר מוסד הגמילה מסמים, לעומת אולם ההצגות שאופף תחושה של מקום קסום ונהדר. אני באמת חושבת שצריך אומץ בשביל לכתוב כזה ספר, ועוד לבני נוער. יפה מצד ליאת רוטנר להעלות את הנושא מול בני הנוער.

הזדעזעתי. האנשים בספר מקללים והקללות נכתבות. לא נעים לקרוא קללות בכמות מוגזמת. זה בעיקר מה שהפריע לי בספר.

אני חושבת שבני נוער מבוגרים יותר ממני יכולים לאהוב את הספר, וזה גם מה שעולה מהביקורות כאן. אז אני אחכה. אנסה שוב בעוד כמה שנים.

הספר "הרמת מסך" מספר על ירדן , נער מרדן שהתדרדר לסמים ונמצא כרגע במוסד גמילה . הוא מצידו לא מבין בכלל מה הוא עושה שם ועל קרין , בתה של הפסיכולוגית של ירדן , רקדנית בלט שאינה מרוצה ממשקלה ועושה הכל כדי לרזות .

הדמויות הבוגרות בספר יוצאות מהכלל לפי דעתי , והספר כולו כתוב נהדר ומציג שתיים מהבעיות שהכי מטרידות בני נוער כיום : המשקל והרצון לברוח לעיתים מהשגרה .
העומס המוטל על בני הנוער ומנגד גם השיעמום גורמים לנו לפעמים לעשות מעשים שטותיים , ולנסות לברוח מהתמודדות עם התוצאות אחר כך.
בתור נערה ורקדנית , בעיית המשקל קרובה לליבי ואני בהחלט יכולה להבין את הרצון של בנות להיות מושלמות ולנסות להיכנע לתכתיבי החברה המודרנית.

לסיום , זהו ספר מצויין שכל נער ונערה יכולים להתחבר אליו בקלות ולמצוא בו חלקים מעצמם.

אני חייבת להגיד שליאת רוטנר התעלתה על עצמה....
סיפור זה לקח אותי למקומות חדשים שאף פעם לא קראתי עליהם ולא נפתחתי אליהם(למזלי...)
בספר זה של ליאת רוטנר הי הרבה: מתח, אהבה, סיבוכים רגשיים ופיזיים ספר לבעלי לב חזק....
ספר זה מיועד בעיקר לגילאי הנוער, כמו כל ספריה של ליאת רוטנר.
מומלץ מאד!!!!!

הספר הכי טוב שלה.
כתיבה טובה וקולחת, הרעיון מעניין ומעביר מסר חשוב.
היו כמה אירועים צפויים (כי בכל זאת זאת ליאת רוטנר), אבל בסך הכל הספר טוב ומעניין.

ספר טוב ומרגש, עם דמויות שלא פשוט למצוא בחיי היומ-יום ועם זאת ממש קל להתחבר אליהן. אף על פי שהעלילה בהחלט צפויה, מצאתי את הספר קליל ונחמד - מומלץ לקריאה. רוטנר בהחלט עשתה זאת שוב.

אני מודה ומתוודה - לא הצלחתי לסיים לקרוא ספר זה עד תומו. הוא הרגיז אותי מדי.
אבל בכל זאת, על אף שזה סותר את כל אחד מהעקרונות שלי, החלטתי לדרג אותו בכזו קיצוניות וכן לכתוב עליו ביקורת. כי מה שכל כך הציק לי בספר הזה לא הצריך ממני קריאה מלאה שלו. מה שהציק לי בספר הזה זו ההתעסקות השקופה והנגלית שלו בהפרעות אכילה, וכיוונו לקהל יעד כה... קורבני. הרי, ואת זה אני אומרת מהסטטיסטיקות באתר, קוראות ספר זה הן בנות 14. 14 הוא גיל אופטימלי לעיצוב אישיות והוא גיל בו הכל נורא מוקצן ודיכוטומי. האם כולם עיוורים ורק אני רואה את הנזק כאן?
ואני לא רוצה לעסוק פה בצביעות - גם את אכולות של רותי זוארץ קראתי, וממנו נהניתי מאד וגם הוא מתעסק בהפרעות אכילה. אז מה ההבדל? ההבדל הוא שאכולות מכוון לקהל יעד מבוגר יותר, מושכל יותר ופחות בר השפעה.
דעתי האישית שגב' ליאת רוטנר חיפשה אחר הנושאים ה"לוהטים" ביותר בקרב בני הנוער (היא בעצמה הודתה באחד הראיונות שהייתה נוהגת לשוטט בישרא-בלוג כדי למצוא נושאים שמעסיקים את בני הנוער ולכתוב עליהם) כדי לעורר הזדהות ובעקבות כך גם לקדם את הצלחתה המסחרית שלה. אני מצטערת, זה בזוי בעיניי, שלא נדבר על מסוכן, במקרה הספציפי הזה.
נכון, סביר מאד להניח שהמון ילדות שלא נתקלו בטריגרים הדרושים להן כאן ייתקלו בהם בישרא-בלוג או באתר מעודד הפרעות אכילה אחר, אך חישבו על כל אותן ילדות - לא - חישבו על ילדה אחת, רק ילדה אחת מספיקה, ילדה שדווקא לא גולשת בישרא-בלוג, או עדיין לא, וכן קוראת את הספר הזה, דמיינו אותה קוראת על הכוכבת הראשית שבסיפור, ששוקלת ככה וככה ומתוארת ככה וככה. מה תחשוב בת ה14 הזו, שבמקרה גם שוקלת יותר? היא תחשוב: "אם היא שמנה, מה זה הופך אותי?" רק אני רואה את הפוטנציאל העצום לסיכון? בעצם, אפילו אם היא נתקלה בטריגרים מהסוג עוד קודם, האם זה באמת רלוונטי שתתקל בעוד, ועוד בכאלו חריפים על פי מה שכן הספקתי לקרוא? אני מצטערת מאד, אני האחרונה שתאמין בצנזורה. אני לא מאמינה בחופש הביטוי אבל אני מאמינה בחופש לדעת. לדעתי לא לפרסם את מיין קאמפף בישראל זו לא החלטה נבונה, כמו גם לא ללמד את השואה הארמנית ילדים בשיעורי הסטוריה.
אבל אני מאמינה באנושיות. נכון, יש לנו את זכות הדיבור והביטוי, אבל אני עדיין חושבת שעדיף לא לנצלה ב100% מכל מיני סיבות - נגיד, לא אלך ואומר לחברתי דברים חלולים שייפגעו בה בכוונה תחילה, גם אם "מותר" לי. לא אלך לאמן שהקדיש את חייו לעבודה מסויימת ועבד עליה שנים ואטיח בו שהיא לא שווה כלום, כי יש בי שמץ של אנושות וטאקט. יש בי שמץ של רגש לסובבים אותי. אם יש לי חברה שיש לה פוביה מאלפקות, לא ארכוש לעצמי אלפקה ואלך להסתובב איתה לידה בכוונה. ליאת רוטנר, אני נורא מצטערת, אבל היית צריכה לחשוב פעמיים לפני שבחרת בנושא לכתיבה. (והשתדלתי לא להעיר שום דבר על רמת כתיבתו. בכל זאת, ספר נוער, הציפיות שלי בלאו-הכי לא היו גבוהות במיוחד).

וואווו ספר מושלם, אמנם צפוי!
אבל הוא באמת הראה לי כייוונים שונים שלא הכרתי!
ספר מ-ה-מ-ם-!-!-!
סיימתי תוך חמש שעות!! מוחעחעחע XD

ספר מדהים פשוט מדהים (כמו כל הספרים שלה).
רק חבל לי שכבר היה לקראת הסוף וחשבתי לעצמי איך היא תדחוס את התפתחות העלילה ל20 30 עמודים?!
זה היה קצת מאכזב כי ציפיתי שהיא תיתן עוד הרבה עמודים וזה הרגיש לי שזה נגמר מהר מדי והספר לא מיצה את עצמו אבל חוץ מזה, פשוט מושלם :)

ספר נחמד סך הכול כדי להעביר איתו את הזמן. הסוף השאיר אותי עם טעם החמצה וסיפוק יחד(השורות האחרונות גרמו לי לחייך).
(מי שלא מעוניין בפרטים מהסיפור שלא ימשיך לקרוא.)




כי בסופו של דבר ירדן הצליח להיגמל מהסמים, עמד לשיר בהצגה... קרין התחילה "לחשוב בזמן האחרון על אוכל", היא נפגשה עם אבא שלה אחרי אחד עשרה שנים, והיא מחבבת את אישתו החדשה, אבל התסבוכת בינה לבין אימא שלה לא נפתרה אלא הגיעה לשיאה בסוף הספר, וכמובן שהיא וירדן מתוודים על רגשותיהם אחד אל השני אחרי הרבה זמן. ועוד...ןעןד... ועוד כמה בעיות קיימות חצי פתורות או בכלל לא.
קריאה נעימה!! :)