ספר שמתרחש באירלנד הקפואה באווירת חג המולד - ובחזרה לשלג שיורד בחוץ בעקבות הסופה ביירון (חחח)
גם אני החלטתי להעביר את הימים הסגריריים של חנוכה באווירה קלילה ורומנטית עם קומדיה רומנטית העוסקת ברווקה בשנות השלושים לחייה - מורה למוזיקה בחטיבת הביניים שבוחנת את חייה ואת חלומות נעוריה (הרומנטיים והמוזיקליים), והגשמתם עד כה.
הספר מביא את אירלנד כמקרה מבחן לאיך חגים, מסורות ומנהגים שהשתמרו לאורך דורות מעצבים גם את התפיסה הרומנטית של דור המילניאל:
מהם הטקסים שכל עם מביא איתו (איפה אמורים לרקוד או מתי אמורים להתנשק ואיזה ענף מסמל מזל)? ואיך הם רלוונטיים בעידן התקשורת במיילים ובאינסטגרם?
איך בודקים האם האהבה שרירה וקיימת לאורך השנים, ומה בדיוק היחסים הזוגיים הרציניים אמורים להביא לחיינו (הם נבחנים כשתפאורה רומנטית מסביבנו וכשכל החיים לפנינו או דווקא בשעת משבר וסערה)?
איך כל זה קשור ליחסים עם הורינו (מתוסבכים ומתפוררים או מודל רומנטי גדול מהחיים שלא מסתדר עם עולם העבודה הנוכחי)?
והשאלה הגדולה מכל - מיהו המיועד/בעשרט/מנט טו בי/נפש תאומה והאם אפשר לפספס אותו...?
הספר במסווה קליל אך חוקר ברגישות איך ניתן להסביר את הסתירות הרבות במושג "הנפש התאומה" החוזר בכל התרבויות.
החקירה מתבססת על התרבות האירית כאמור, שמובאת כאן מבחינות רבות של התבוננות - אדריכלות, מוזיקה, היסטוריה, בגדים ושפה.
וגם יש פה גיחה קצרה לתרבות היפנית - משום שאחת הדמויות העיקריות בסיפור היא בחור צעיר ממוצא יפני שחוקר את תרבותו. כשם שהגיבורה לאט-לאט מגלה שהיא בעצם חוקרת את שורשיה האיריים ויוצאת לטיול לא מתוכנן אך די עמוק באירלנד,
ומה שמאפשר לה לצלול לעומק החוויה הוא מתן הכותרת הלא רשמית והקלילה לאירוע:
"הבטחנו אני וקראש הנעורים שלי להיפגש באירלנד כעבור עשר שנים וזה היה בצחוק אבל עכשיו אני רווקה נואשת שאין לה איפה להיות בחג".
הספר ממחיש את החוויה של להיות רגישה ומזילה דמעה כשאת כבר "אמורה להיות מבוגרת".
והוא עושה את זה בלי להיות קלישאה איומה עד כדי כך שהמו"ל אמר לעצמו "חייבים לחזק את הסתומה שבורת הלב עם דמויות יותר צבעוניות - כי מי ירצה לקרוא ספר על רווקה בת 30 שנרגשת מעבודתה החינוכית? ומתפעלת מדברים שגרתיים יחסית כשאין שם שום פיצוצים או מלחמה ברקע? ומתעניינת בהורים שלה למרות שאין לה ילדים והיא לא זקוקה לבייביסיטר אלא סתם ככה חשובה לה המוזיקה שהם אוהבים והבישולים שהם מעבירים מדור לדור?"
אז כן מו"ל יקר, דווקא יש לזה קהל. לא כולנו המילניאל חובבי מכוניות מתפוצצות וגלילה ימינה ושמאלה, גם אם נוח לכם לחשוב ככה כי כולכם - אלה שכבר שנים רבות בתעשייה הזו - מאמינים לזה.
האמת היא שלא מעט מאיתנו רגישים - וזה וואחד נושא לסיפור: להיות רווקה עמוקה ואומנותית בעלת חיבה לדברים השבריריים שבעולם - כשמסביבך תרבות שהפכה לצינית ומהירה.
זה לא רק הרווקות המתקדמת והלהיות לבד בחגים - זו החובה החברתית שכל אחת מאיתנו מרגישה לצייר מעטפת קלילה לכל העניין... נכון, לפעמים זה באמת כיף להיות רווקה די צעירה אבל לא כל-כך תמימה כמו בגיל הנעורים.
אבל מה שפחות כיף זה לשמוע גם באסקפיזם של הספרים שהרוב הגדול של בני דורך כנראה יראו בלימודי ההיסטוריה שלך חוסר פרקטיות, בעבודתך עם ילדים שאינם שלך התפשרות - ובבחירתך מהלב - להמשיך לשיר בברים גם אם לא הוגדרת כזמרת גדולה או זכית בריאליטי - ילדותיות או פתטיות.
ספר מומלץ בחום!!!















