גם זקן כמוני טעם את טעם הילדות על שפתיו. גם זקן כמוני אוהב להרהר מדי יום ביומו בעבר הנוסטלגי שעיצבו לו חייו. לכן גם זקן כמוני נזכר מדי פעם בספרים. בספרים של פעם.
הספרים בשבילי, כמו השירים- מזכירים לי כל מני אסוציאציות שונות שקשורות כך או אחרת לאירועים שקרו בעברי, למשל: היתה תקופה שבו הלכתי לטיפול פסיכולוגי (אל תשאלו, בגידות, גירושים, סכסוכים ומה לא) וכל פעם שחיכיתי בחדר ההמתנה הייתי מוציא את הטייפ (כן, פעם לא היו פלאפונים) ומאזין לשיר כלשהו. מעתה ואיך כל פעם שאני נזכר בשיר הזה, אני נזכר בתקופת שהותי אצל הפסיכולוג (וכנ"ל גם בספרים ובשירים אחרים)

בכל מקרה, הספר הזה מזכיר לי את ימי גן הילדים. היתה לנו מדף ספרים מעץ מהגוני כזה כמו כיסא, בצבע גוף ועליו נחו ספרונים דקים אחד ליד השני.
הייתי מגדיר את עצמי אז כקורא המהיר ביותר: בזמן שכל חברי היו קוראים בקצב איטי ומגמגם כזה, אני הייתי כבר יודע מה פירוש המילה העברית לפיז'מה (למי שלא יודע, נמנמת)
היו לכך גם השלכות כמובן: עד מהרה לא היה לי מה לעשות, אני כבר סיימתי את כל הספרים בגן ולא היה לי מה לקרוא, החברים שלי היו עסוקים בקריאת הספרים שכבר הספקתי לקרוא אותם מספר פעמים ולא היה להם זמן לשחק איתי- עד מהרה שקעתי ביאוש ולא היה לי חשק ללכת לגן.
יום אחד, בסמוך ליום הולדתי, בזמן ששיחקתי דג מלוח עם עצמי (לא משנה מה, אל תנסו את זה בבית!), הגננת באה ודפקה על הדלת הדמיונית (שהתנפצה ברגע שהיא באה) וקראה לי לבוא איתה.
הלכנו קצת (ולא היה לי שום מושג מה יקרה) ואז ראיתי את הספריה. בהתחלה חשבתי ששאר הילדים יתפנו לשחק איתי אבל אז גיליתי שהם עדיין מנסים בכוח ובמאמץ רב מדי לטעמי, לקרוא את מיץ פטל.
שאלתי אותה: "מה רצית להראות לי?" והיא אמרה לי שאחכה בסבלנות ואז היא עזבה אותי ולאחר כמה דקות, היא ווהסיעת חזרו. והיה להם משהו ביד.
המוח שלי סער מרוב ציפיה לעתיד לבוא. לא משנה מה יש שם, זה חייב אבל חייב להיות משהו טוב!
"אוקיי, תעצום עיניים בבקשה" הגננת דיברה אליי בטון שובב ונחמד כזה, כמו שאמא מדבר עם בנה הקטן. חיבבתי את זה- ולכן עצמתי את עיניי.
שמעתי לחשושים ורחישות והזמן עבר כמו נצח עד שלבסוף הורשיתי לפקוח את עיני. מה שראיתי היה ספר. ספר ילדים שמצוירת עליה מפלצת מפחידה למדי. (בגיל הזה, התרכזתי רק על הדברים החיים ולא על הטבע הדומם) לספר הזה קראו ארץ יצורי הפרא. מגניב.
"יש תודה" אמרתי ולפני שהן הספיקו להגיד לי אין בעד מה, עיני כבר היו חבואות בתוך הספר. מתוך הרגל, עזבתי אותן והלכתי לצד כדי לקרוא.
תאמינו לי, זה לא פשוט לקרוא בגן ולצפות שזו תהיה קריאה פרטית. הגן היה פשוט הומה בילדים ולכן האפשרות היחידה שלי היתה לקרוא בשירותים. אני יודע, זה לא נוח במיוחד והשירותים גם נורא מסריחים אבל אם רוצים להנות כמה שיותר מן הרגע שעד לפני כמה דקות היה בגדר חלום ולא כמו מציאות, אז צריך להגיד תודה ולקחת את הסיכונים.
אז התחלתי לקרוא.

העמוד הראשון היה בסדר. קצת מוזר אבל יחסית בסדר. מסופר בו בעצם על ילד שקוראים לו מקס ושהוא לבוש בחליפת זאב לבן מוזרה ושהוא עושה צרות ממין אחד.
בעמוד השני מצויר אותו הדבר, אלא שפה מקס עושה צרות ממין אחר.
בעמוד השלישי כבר התחלתי לחשוד. מילא ילד שעושה צרות, אבל הרעיון שילד שאומר לאמא שלו שהוא יאכל אותה רק בגלל שהיא גערה בו, כבר נראה לי קצת מזעזע ולא חינוכי בעליל. פשוט לא מבין איך אפשר להגדיר ספר שכזה כספרות ילדים. ברצינות, עכשיו אני נהנה ממנו יותר!
העמוד הבא היה קצת פנטסטי כזה. כילד כמו כל ילד- חלמתי הרבה חלומות דמיוניים (על קוסמים, על דרקונים, על חייזרים וכו') אבל במציאות, פחות חשבתי על זה. מפני שבמציאות אני רגיל לראות ילדים רגילים שלא נושכים, כלבים שנובחים אבל יותר מזה לא עושים לך כלום וכמובן פוליטיקה שרק במזל קורים בה דברים בלתי צפויים- וברגע שקראתי שיער צמח פתאום בחדרו של מקס, חוש הדמיון שלי פשוט הרקיע שחקים. 'עכשיו האקשן האמיתי בסיפור מתחיל' הרהרתי בציפיה ובהתרגשות רבה העברתי לעמוד הבא, להפתעה הנוספת.
בהמשך היער גדל וגדל ומקס (כמו כל אחד) מתלהב ומשתגע. פתאום יש ים והוא לוקח סירה ושט בה למרחקים, פתאום עוברים הרבה שבועות וחודשים, פתאום הכל נראה אפשרי ופתאום- ופתאום באו יצורי הפרא.
להזכירכם, הייתי לד אז שלא יכנסו לכם רעיונות לראש. להזכירכם, קראתי את הספר בשירותים אז אל תחשבו שאני מאותם ילדים שמשתינים במכנס, לא יכולים להגמל ממוצץ אוט מיניקה ועוד. (למען האמת, גם כשהייתי בן שנה לא אהבתי מוצץ, לא הייתי זקוק לזה בכלל)
זה קרה פתאום, ללא כל אזהרה. הפיפי פרץ. המכנס שלי היה נורא רטוב ומיד הורדתי אותו לפני שיווצר כתם גדול יותר ושכולם יצחקו עליי. למזלי לא היה כתם גדול- אבל הדבר הרע שקרה הוא שעכשיו אין מצב שיהיו לי היום בלילה חלומות טובים. המפלצות האלו יופיעו לי תמיד בסיוטים.
יצאתי ברעש מהשירותים (בתחתונים) ורצתי אל הגננת והחזרתי את הספר. היא שתקה. היא שתקה כי היא הבינה. זה הסביר הכל.

אחרי כמה שנים, ניסיתי לקרוא שוב את הספר והפעם באמת נהנתי ממנו. המפלצות כבר לא היו מפחידיות (הן היו אפילו מצחיקות) והעלילה היתה חכמה וקסומה. גיליתי גם שזהו לא רק סיפור ילדים אלא גם טומן בחובו הרבה עומק. זהו בעצם גם סיפור קטן המספר על ילד שחייו מלאים בבעיות אך החברה הסובבת אותו, מתרכזת יותר בבעיות עם ההתמודדות עם הבעיה שלו ולכן הוא מדמיין עולם נפלא ודמיוני שבו הוא נחשב לגיבור מיוחד שעובר מסעות מופלאים ושכולם מתייחסים אליו בכבוד ולא מתעלמים ממנו.
פשוט קשה לי להאמין שעד לפני כמה שנים, קיבלתי מהספר הזה התקפת לב. הוא כל כך מרגש שלא ייאמן!
הספר הזה ללא ספק, ישאר תמיד עמוק עמוק בליבי.
אבל תמיד. וגם ברגעים הקשים מכל.

ספר הילדים האולטימטיבי. מעולה בכל קנה מידה: מלא דמיון, הומור, ציורים מקסימים, טכסט משובח, ובניגוד להרבה ספרי ילדים לא מתיילד ולא מתחנף. מתחבר לפחדים העמוקים ביותר של הילדים בצורה חכמה, רגישה ומלאת חן. ספר משובח! מומלץ לכל הגילאים...

אחד מספרי הילדות האהובים עלי
חובה לקורא לילדים!!
מומלץ ביותר