"...יש שמות שמדביקים לך אחרים- וכל החיים אתה לומד איך לקרוא לעצמך בשם משלך..."
"הממזר של אדי" מאת ויליאם קובלסקי

אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו!
האמת? סתם שלפתי אותו מהמדף. בלי תכנון, בלי המלצה חמה ברקע. משהו בכריכה, בשם. (ואם כי אני מאמינה ששום דבר הוא לא סתם, כנראה שהוא היה צריך להגיע אליי בדיוק עכשיו)

זה סיפורו של בילי מאן, ילד שנולד לתוך מציאות מורכבת: אביו, אדי, נהרג עוד לפני שנולד והוא גדל עם התווית האכזרית “הממזר של אדי”. אמא צעירה, עוני, מבטים מהצד, תחושת זרות שמלווה אותו בכל שלב.
העלילה מלווה אותו מילדות ועד בגרות- דרך אהבות, אכזבות, טעויות וחיפוש עיקש אחרי מקום בעולם.
ומעל הכול מרחף הצל של האב שמעולם לא הכיר. הצל הזה מתעצם כשהוא נשלח למלחמת וייטנאם. המלחמה שם היא לא רק רקע היסטורי- היא שבר. היא מבחן. היא עוד שכבה של כאב וטראומה שמתווספת לחיים שגם כך התחילו מתוך חסר.

זה ספר על זהות, על בושה שלא שייכת לך, על הניסיון להשתחרר מהשם שהודבק לך.
ספר שכתוב בפשטות חדה, בלי דרמות מלאכותיות אבל כל מילה בו מדויקת ופוגעת ישר בלב.

והכי מבאס?
שספרים כל כך טובים נופלים בין הכיסאות. לא מדברים עליהם מספיק. לא מרימים להם כמו שמגיע להם.
הספר הזה הוא פשוט פרס נובל.
נובל!

...
וכמה מילים על הסופר- ויליאם קובלסקי, סופר אמריקאי יליד 1960, כתב למעלה מעשרה ספרים למבוגרים ולנוער.
לעברית תורגמו רק שניים מהם: "הממזר של אדי” ו"מאה לבבות”
וגם כאן, כמו עם הספר עצמו, יש תחושה שמדובר ביוצר איכותי ועמוק שלא תמיד קיבל את החשיפה שמגיעה לו.
הכתיבה שלו רגישה, אנושית מאוד ומלאת חמלה כלפי הדמויות שלו- וזה מורגש בכל עמוד.

במשפט אחד?
יש סיפורים שאתה קורא- ויש סיפורים שקוראים אותך מבפנים ומשנים משהו בשקט...

סיימתי לקרוא את שירת הרוח ורציתי לשתף

זה ספר מרגש וקל לקריאה, שמספר סיפור על התחלה חדשה אחרי חיים קשים. העלילה עוקבת אחרי מריקה מאגוס, אישה צעירה שמגיעה לדרום אפריקה אחרי שעברה טראומות קשות באירופה. היא מנסה לבנות לעצמה חיים חדשים במקום זר, עם אנשים חדשים, זיכרונות כואבים ולב שמחפש שקט ואהבה.

מה שאהבתי במיוחד זה שהסיפור מתמקד באנשים וברגשות. מריקה היא דמות שקל להתחבר אליה – היא לא מושלמת, היא מפחדת, מתלבטת, לפעמים טועה, אבל לא מוותרת. הדמויות שסביבה מוסיפות עומק לסיפור, וכל קשר שנוצר מרגיש אמיתי ולא מאולץ.

הכתיבה פשוטה וזורמת, בלי מילים גבוהות ובלי להסתבך יותר מדי. קל להישאב לסיפור ולהמשיך לקרוא עוד פרק ועוד אחד. זה ספר שמרגיש אנושי, כזה שנוגע בלב בלי להיות כבד.

לסיכום, שירת הרוח הוא ספר יפה ומרגש על התמודדות, אהבה וחיפוש אחרי בית. מתאים למי שאוהב סיפורים עם רגש ודמויות שנשארות איתך גם אחרי שסוגרים את הספר.

נוכחות מאת קרוליין בונגראן

יש ספרים שלא מספרים רק סיפור, אלא מזכירים לך איך זיכרון עובד.
איך הוא לא יושב בעבר, אלא נכנס להווה דרך הגוף, דרך הדאגה, דרך האהבה.
בהשראת הספר הזה עולה מחשבה על חיים שנבנים על אדמה שספגה כאב: גם כשהכול שקט, גם כשהשגרה מתנהלת, משהו בפנים תמיד מקשיב לסכנה.
אולי להיות נוכחת זה לא לשכוח, אלא להסכים לחיות לצד הפחד בלי לתת לו לנהל הכול.
להחזיק ילד ביד, להביט קדימה ולדעת שהעבר לא ייעלם — אבל גם ההווה מבקש מקום.
-
עלילת הספר מספרת על אישה וילד ועל חיים שנבנים על אדמה שלא באמת שקטה.
העלילה מתמקדת ביומיום שלהם -בבית, בטיולים, בשיחות הקטנות -אבל כל הזמן מרגישים שמשהו כבד יושב מתחת לפני השטח. עבר משפחתי של השואה, שלא מסופר כסיפור היסטורי אלא כחלק מהנפש.

האם בספר מנסה להיות אמא טובה, נוכחת, מגוננת, אבל הפחדים שלה לא תמיד שייכים להווה.
היא חוששת מהעולם, מהאובדן, ממה שעלול לקרות- והילד, גם בלי להבין הכול, גדל בתוך האווירה הזו.
זה לא ספר על מחנות או זוועות, אלא על מה שנשאר אחר כך: חרדה שקטה, אהבה גדולה וקושי להרפות.
הכתיבה מאוד פשוטה וישירה. אין התחכמויות, ואין דרמה מלאכותית.
דווקא בגלל זה הספר עובד. הוא מרגיש אמיתי, עצוב במידה ומאוד אנושי.
-
זה ספר שמומלץ למי שמתעניין בהשפעה של השואה על החיים כאן ועכשיו ובסיפורים קטנים שבהם הכאב לא צועק — אלא פשוט נוכח.

-
כל עוד מישהו חי בזיכרון שלנו, הוא עדיין נוכח בעולם.
המוות האמיתי מגיע רק כשכבר אין מי שיזכור.

"הנשים" מאת כריסטין האנה

ניגשתי לספר מתוך תקווה שילווה אותי כמו "הלבד הגדול" ו"הזמיר" אך מה שחיכה לי היה הרבה מעבר לכך- פיצוץ רגשי לפרצוף- שהציף בפניי עולם של מידע וידע על תקופה אפלה בהיסטוריה האנושית, ובעיקר בהיסטוריה האמריקאית.

הספר הוא רומן היסטורי ולא חיבור עיוני. גיבורת הסיפור היא אחות צבאית, פרנסס, שנשלחה לשדה הקרב כדי לסייע לפצועים
רבים מהם במצב נורא, מרוטש ומזעז-בבתי חולים שדה ממש בחזית המלחמה.
הספר אינו מנסה לייפות את המציאות. הוא מוגש כפי שהיא, עם כל הכאב, תחושת החוסר אונים והרצון לשרת את המדינה שלך. תיאורים כמו: "דחפו את האלונקה שלו לחדר המיון, כשרגלו המרוטשת מונחת על חזהו, מנותקת מהגוף..." מציירים תמונה קשה אך אותנטית.

למדתי המון על תקופה שלא הכרתי לעומק. גיליתי את האוולות, השקרים וההסתרות שהוצגו לאזרחים בארצות הברית, שהסתירו את המציאות כפי שהייתה. אפילו כאשר היה ברור שארה"ב מפסידה בצפון וייטנאם, היא המשיכה לשלוח חיילים- צעירים –לקרב, מבלי לספק מידע אמיתי על המצב.

בבית החולים השדה הגיעו גם תושבי כפרים ואזרחים וייטנאמים שמטוסי ארצות הברית הפציצו את כפריהם במטרה "לחסל את הוייטקונג".
מספר האחיות ששירתו בצבא היה זעום: מתוך 2.7 מיליון חיילים גברים, 7,500 היו אחיות בלבד ורק 300 מהן הוצבו בקו החזית.
אז לא הכירו את המושגים "הלם קרב" או "פוסט טראומה מורכבת" ( רק בשנת 2000) ורבים מהחיילים שנפגעו, פיזית ונפשית, נותרו לבד, חלקם התמכרו לסמים ואלכוהול וחלקם אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים.

הספר מזכיר גם את גורלם של 766 חיילים שנחטפו בשבי בצפון וייטנאם, מתוכם 135 נעדרים עד היום. תנאי השבי וההיסטוריה המורכבת סביבם ראויים לסיפור נפרד – למי שמעוניין, ניתן לחפש בגוגל "הילטון האנוי" '-וספר בשם זהה.

החיילים שחזרו חוו בידוד מוחלט . האזרחים לא רצו להכיר במלחמה האיומה הזו וחיילים שורדים נתפסו כרוצחי תינוקות, נבזו והודרו מהחברה.
נשים, ואחיות בפרט, נותרו ללא מענה, אף שהיו שם, חוות את הזוועות יום יום, מבצעות ניתוחים מורכבים בתנאים קשים, מחליטות למי יש סיכוי ומי לא– ולעיתים נותנות יד לגוססים רגע לפני מותם, כדי לוודא שלא מתו לבד.
אורזים עוד ועוד גופות בתוך ערימות של שקים שלא נגמרים...

פרנסס מסיימת את שירותה וחוזרת הביתה לעולם שנראה שונה לחלוטין. יחס הסביבה היה מתנכר ואף אחד לא האמין שנשים חוו דברים כאלה.
שירותי התמיכה שחיילים זכאים להם, לרוב לא היו פתוחים לנשים מכיוון ש"הן לא נלחמו בחזית".
פרנסס נשארת לבד עם חוויותיה, מתמודדת עם החיים "הנורמליים" וחשה כי שום דבר אינו נורמלי.

המלחמה של האחיות–הנשים ששירתו בוייטנאם–נמשכה שנים, הן דרשו הכרה ותמיכה על התפקיד שביצעו והטראומות שסחבו עימן.
הספר מספק חוויה מטלטלת, כתיבה רגישה ונעימה לקריאה וחושף תקופה היסטורית חשובה.
לא הרבה ספרים בנושא תורגמו לעברית, לפחות לא כאלה שאני מצאתי

אי אפשר להעלים את ההיסטוריה. אם לא נלמד ממנה, חייהם של אלפי חיילים ואזרחים נגדעו לשווא.

לקרוא את "הנשים " של כריסטין האנה זה לא רק להכיר את סיפורה של פרנסס או את זוועות המלחמה –זה לזכור שההיסטוריה שייכת לכל מי שחווה אותה
זה ללמוד להקשיב, להכיר בכאב ולהבין שהזיכרון של מי שסבל ושירת אינו רק תיעוד של העבר-אלא שיעור לחיים שלנו, על גבורה, אנושיות וחמלה,
שגם בעולם הכי חשוך אפשר למצוא בו ניצוץ של אור.

"...שמות רבים כל כך חולפים על פנינו במהלך החיים. חשבת על זה פעם?... חשבת על כל השמות שבאים והולכים, שמרסקים לנו את הלב ומביאים אותנו לידי דמעות? שהופכים לאוהבים או לאויבים? לפעמים אני מדפדפת בפנקס הכתובות שלי..."

..פנקס הכתובות האדום. שם אחר שם היה מחוק בקו. אחרי כל אחת מהם כתבה דוריס:מת. מת. מת.... פתאום היא מבינה כמה דוריס בודדה וההבנה הזו מכאיבה מדי. היא חושבת לעצמה כמה ימים ודאי עברו על דוריס בגפה. כמה שנים. בלי שום חבר. בלי משפחה.. רק עם הזיכרונות שמארחים לה לחברה.
הזיכרונות היפים והמכאיבים והאיומים.
ובקרוב דוריס אולי תצטרף אליהם. תהיה אחת מהשמות המתים. מתה....

...אין מנוס מן המוות, אך מי שנעלם בגופו ממשיך לחיות בזיכרונותיהם של החיים, ושם נשמתו מוסיפה להאיר...

דוריס כבר קשישה ועצמאית, מתגוררת לבדה. אחייניתה האהובה משיבה לה רוח חיים ושיחתן הקבועה היא עוגן יומי.
דוריס מחליטה להותיר אחריה עדות. היא מקלידה את זיכרונותיה במחשב, מיומנת בו גם בגילה המתקדם ( ואף מפעילה סקייפ בקלות).
כך מתעוררים הזיכרונות לחיים:
סיפור מטלטל של ילדה שגדלה בעוני ובחוסר ונשלחה מביתה בגיל אחת עשרה לפרנס את עצמה ולחדול מלהיות נטל על משפחתה הדואבת.
חייה של דוריס הולכים ונפרסים.. היא לומדת לזהור, לנצוץ, לתמרן, להשתמש בכוחותיה... עד 1939 שהמלחמה מגיעה לפריז ומשנה את גורלה בן רגע.
היא לומדת להכיר את האהבה וגם את כאב האובדן.
את האנשים שחולפים בחייה, נעלמים בזה אחר זה, כל אחד מסיבותיו הוא...

...אהבות אבודות יפות כי הן כואבות. כי הן נשארות חסרות, פתוחות, בלי סוף ברור. הן מזכירות שהיה משהו שרצינו עד העצם– ולא קיבלנו. ובדרך מוזרה, דווקא החסר הזה נשאר הכי חי.

דוריס אינה קלישאה.
היא דמות יוצאת דופן, המוכנה להתמסר למה שבאמת חשוב לה, גם כשמחירו כבד.
הספר איננו מלנכולי! הוא אינו מונה את המתים בכבדות, אלא מספר את החיים עצמם ואת הזיכרונות שנותרים בלב האוהבים.

"...יוצאת לאירועים?" שואלים אותה.
"על מה אתה מדבר?" היא משיבה בתמהון. "בגילי אין כבר חתונות ולידות. בגילי יוצאים רק ללוויות, וגם לזה כמעט אין כוח."

דוריס נשארת מיוחדת תמיד. היא אינה מאפשרת לחיים לכבות אותה, גם כשהכול נדמה כאילו רק המוות אורב בצל.
**
התחברתי מאוד לספר, בין השאר משום שיש בי חולשה לאנשים מבוגרים הנושאים עמם סיפורים מרתקים וגם משום שהתחושה שכוח החיים גובר על הכול היא הכוח המניע של העלילה.
זה מרגש ומדהים בכל פעם מחדש.
תחושה זו מזכירה שהחיים, למרות משאם, יודעים לפרוץ קדימה גם מתוך המקומות השבירים ביותר.

(מתוך הספר)
לכל מצבה שוכנת אהבה. המון אהבה.
מבט נשלח ומוציא מאיזון חיים שלמים.
ידיים שלובות על ספסל בפארק.
הורה מביט בילדו הרך.
חברוּת כה קרובה שמייתרת את הצורך בתשוקה.
שני גופים שהופכים לאחד, שוב ושוב.
אהבה.
זו רק מילה אחת, אך אצורה בה משמעות כה רבה.
בסופו של דבר, אהבה היא כל מה שחשוב.

אהבתם מספיק?

וואו כמה בכיתי

זה היה ספר הילדות הכי אהוב שלי! איזה קסום היה עבורי העולם השלם שמתרחש מתחת לאדמה..חדרי הקן והפעילות הקבוצתית. התרגשתי למצוא אותו בספריה ולספק אותו לבני

המסע לא תם מאת דני אדינו אבבא

.."מדובר בקהילה קטנה שמנסה כבר שנים למצוא את מקומה סביב מדורת השבט הישראלית המזויפת, להידמות לאחרים, להיות מה שלא היתה מעולם. ומתוך המאבק הזה להשתלבות ניסינו להדחיק את טראומת סודן.
אלא שהפיל ששמו סודן מסרב לצאת מהחדר. הוא עוד שם ,אני שומע את קולות העבר שמתדפקים מדי יום ביומו על מפתנו של האתיופי השתקן והמופנם. אני רואה את התפרקות המשפחה הגרעינית על רקע פצעי העבר שטרם הגלידו. אני שומע את זעקתם של הורי, זעקה ללא קול..."

הבטן רחבה יותר מהארץ, אבל בסוף גם היא תתפוצץ", אומר פתגם אתיופי עתיק. הבטן יכולה להכיל בתוכה הרבה מאוד, אבל בסופו של דבר יש גבול לכמות הסבל, הכאב והרוע שהיא מסוגלת לספוג. וכששומרים כל כך הרבה בבטן, במשך תקופה כל כך ארוכה, זה עלול יום אחד להתפוצץ לנו בפנים. השאלה היא מתי זה
יקרה, ואם לא יהיה מאוחר מדי.

מבצע משה. 1984. מטוס "הרקולס"
בטיסה לישראל לא היו דיילות ולא הוגשו ארוחות. לרשותנו עמדו רק ג'ריקנים של מי שתייה שנתלו על דפנות מטוס ההרקולס של חיל האוויר הישראלי - אז כמובן לא ידעתי שזה הרקולס או שהוא של ישראל. איש לא קם ממקומו כדי לשתות. ההלם היה מוחלט.
...והנה אני כאן, ילד קטן שאין לו כלום בעולם. בלי דרכון, בלי תעודת זהות. בלי אבא, בלי אמא ובלי האחים. אך למרות החששות, למרות הבלבול, הירידה מהמטוס אחרי כל כך הרבה תלאות היתה מתוקה מדבש."

הספר " המסע לא תם " של דני אדינו אבבה- הוא ספר מרגש וחזק שמספר את הסיפור האישי של ילד מאתיופיה שחולם להגיע לירושלים. זה ספר שלא משאיר אדיש, כי הוא מתאר מקרוב את הדרך הקשה והמסוכנת שעברה קהילת יהודי אתיופיה במסע הרגלי מאתיופיה לסודן.

דני מספר על החיים בכפר קטן ופשוט, על עוני, על ילדות בלי חשמל ובלי מים זורמים ועל הרגע שבו כולם החליטו לעזוב הכול ולצאת לדרך ארוכה בחשאי.
המסע עצמו קשה מאוד-הליכה ימים ולילות, מחסור במים ואוכל, פחד מסכנות בדרך ומחנות פליטים בסודן שבהם החיים כמעט בלתי אפשריים.
רבים לא שרדו את הדרך, והוא לא מסתיר את הכאב ואת האובדן.

גם אחרי שהגיע לישראל, האתגרים לא נגמרו. מרכזי קליטה, פנימייה דתית שלא הכיר, קשיי שפה ותרבות, תחושת זרות וגם התמודדות עם גזענות.
אבל בתוך כל זה יש גם המון כוח, תקווה ורצון להגשים חלום – להגיע לירושלים ולהתחיל חיים חדשים.
**

כילדה שגדלה בפת בשנות התשעים, בתוך חינוך חרדי, לא ידעתי כמעט שום דבר על יוצאי אתיופיה. לא היו כאלה בשכונה, לא בבית הספר. הדבר היחיד ששמעתי היה משפטים כמו: “לא בטוח שהם יהודים”, “ביקשו מהם להתגייר”, “הם כעסו”, “זה מסובך לקבל אותם לקהילה שלנו”. אלה היו הקולות שסבבו אותי.

בגיל 14, כשיצאתי בשאלה, עברתי לפנימייה בקיבוץ בדרום. שם, בפעם הראשונה, פגשתי בנות אתיופיות. אבל היה ריחוק. הן היו יחד, אנחנו היינו יחד, והפערים היו גדולים. אני זוכרת שהיו גם הערות גזעניות, לא ממני, אבל הן היו שם. והן כאבו לי אז, גם אם לא דיברתי על זה בקול.

למרות המקום שממנו באתי – מקום שמאמין שהשונה הוא פחות – דווקא העובדה שאני עצמי ילדה מאומצת גרמה לי תמיד להרגיש זרה. ידעתי טוב מאוד איך זה מרגיש להיות “אחרת”, להיות מושא לשאלות, למבטים, לבדיחות. אולי בגלל זה מעולם לא ראיתי אף אדם כסוג ב’. היו לי חברות מכל מיני רקעים, ולא הצלחתי להבין איך מישהו יכול לזלזל בבנאדם בגלל צבע עור או מוצא.

בגיל 17 שכרתי חדר בירושלים, מעל מסעדה אתיופית. ריח האינג’רה היה חזק, לא מוכר, וכמעט בלי לשים לב קישרתי אותו ל“אתיופיות”, פשוט כי לא היה לי שום מידע אחר. רק בגיל 25 שמעתי לראשונה על “מבצע משה”.

אפילו בחבורה שהסתובבתי בה אז, מדי פעם היו צוחקים ושואלים: “היית פעם עם אתיופית?” כאילו מדובר באיזה דבר מוזר ולא בבנאדם.

הספר הזה תפס אותי במקום מאוד עמוק. הוא גרם לי להבין עד כמה אני לא יודעת. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפורי מחנות המעבר בסודן, למסע האכזרי, לאימה, לאונס, לרעב, לאובדן – לכל מה שהקהילה האתיופית עברה בדרך לארץ ישראל. לא ידעתי כלום על תרבות, על מנהגים, על החיים עצמם. כל פרט היה חדש, וכל עמוד טלטל אותי.

זה פשוט לא ייאמן כמה לא מלמדים אותנו. כמה היסטוריה נשארת מסתתרת, למרות שהיא חלק מהסיפור של כולנו.

ניסיתי בעבר ללמוד בעצמי, אבל כמעט לא מצאתי מידע. רק כמה פרקים מפוזרים של פודקאסטים או סדרות. כלום שמתקרב לעוצמה של עדות חיה.

הספר הוא עדות שמקפיאה את הדם ומרחיבה את הלב באותו רגע.
מצאתי את עצמי המומה, כואבת, נרגשת, ומעל הכול – פתאום מבינה.

מאז שקראתי אותו, אני מסתכלת אחרת על אנשים שאני פוגשת ברחוב. מנסה לנחש את הגיל, את העלייה, את הסיפור שלא סופר. מרגישה שיש לי סוף־סוף קמצוץ של ידע, הרבה יותר רגישות, והרבה פחות פחד מהלא־מוכר.

ובעיקר – מבינה שמדובר בבני אדם אמיתיים, עם מסע אמיתי, שלא מגיע להם להיתפס כמשהו “מוזר” שלא מקבלים “בקהלנו”.

אני רוצה להודות לסופר מעומק הלב על הידע, החוויה והסיפור שהבאת לעולם. תודה על האומץ שלך לפתוח דלת לעולמות שרובנו בכלל לא יודעים שקיימים. תודה על הכאב שכתבת בכנות, על הזיכרונות שלא נתת להם להישכח, ועל הדרך שבה הפכת את ההיסטוריה של קהילה שלמה למשהו שנוגע בלב של כל אדם שקורא. הספר שלך לא רק מלמד – הוא משנה תודעה.
תודה שאיפשרת לי לראות, להבין ולהרגיש

זה ספר שמאיר את הסיפור מאחורי הקהילה, מאחורי המסע ומאחורי כל מי שנאלץ לוותר על הכול בשביל עתיד טוב יותר.
הספר אמיתי, נוגע ללב ופותח עיניים.
מומלץ לכל מי שרוצה להכיר מקרוב את הסיפור האנושי שמאחורי עליית יהודי אתיופיה ולשמוע קול אותנטי שמספר אותו מבפנים.

הירושה של אורהאן מאת אלין אוהנסיאן

בשנת 1915 התרחש מחדל שאותותיו נשמרים עד היום: תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, מאות אלפי ארמנים נרצחו או גורשו מבתיהם.(מליון וחצי) משפחות נפרדו, חיים נקטעו וקהילות שלמות נעלמו.
וזאת, על אף שהשואה הארמנית אינה זוכה לזיכרון רחב ולעיתים נוטים לשכוח אותה כ"עבר רחוק".
סיפורם מלא כאב אבל גם בעמידה איתנה מול אימה בלתי נתפסת-כוח הישרדות- והוא מבקש מאיתנו להכיר, לזכור ולהתחבר לאנושיות שהייתה שם.
**
..."הכול ספוג ורווי בנוזל המר שלו. הצעירים שלנו רוצים שנחיה בו. הם רוצים לקבל עוד ועוד. מאיפה באת? בת כמה היית? איך הצלחת לשרוד? הם מכריחים אותנו לספר עליו שוב ושוב, לכתוב עליו, להקליט אותו, להכין סרטים. זה מתיש"....
"אולי הם חושבים שזה מרפא," ממשיכה סֵדָה. "השיתוף הזה בזוועות העבר. אבל לא בשבילי. אני לא רוצה שהם יתקעו לי את האצבעות בפצעים." היא זוקרת אצבע באוויר. "כל השנים האלה התפללתי לגֶלֶד, לקרום קשה על עור חסר תחושה שיכסה הכול. אבל אני כמעט בת תשעים, והדבר הזה עדיין מעלה מוגלה בחזה שלי כמו פצע פתוח."...(מתוך הספר)

**
הירושה של אורהאן מספר את סיפורו של אורהאן, נכדו של סב עשיר ומכובד שמשאיר צוואה מפתיעה המחליטה מי יירש את רכושו. הצוואה שולחת את אורהאן למסע, שבו, הוא מנסה להבין את החלטות הסב ומגלה סודות משפחתיים שנשמרו שנים רבות.
הוא נוסע למקומות שונים, פוגש דמויות שונות שמחזיקות מידע חשוב על העבר של המשפחה ומתמודד עם גילויים שמערערים את מה שהוא חשב שהוא יודע על משפחתו.
העלילה משתרעת בין ההווה לעבר ומציגה את ההשלכות של סודות משפחתיים, בחירות קודמות ואירועים היסטוריים שמעצבים את חיי הדמויות.
תוך כדי החקירה, אורהאן לומד על הקשרים בין הדורות, על הזהות שלו ועל המשמעות של הירושה שמקבל.
**

מצד אחד — הספר הוא סיפור אהבה, משפחה, חיפוש זהות, רוחניות ואנושיות. מצד שני — הוא נוגע בזיכרון קולקטיבי טראומטי, בהיסטוריה כואבת, ובשאלת האחריות לדורות הבאים.

הקריאה שלו דורשת תעצומות נפש — אבל מדגישה את חשיבות הזיכרון, ההוקרה לאלו שנפלו, והעובדה שהעבר, גם אם מכוסה באבק־שכחה, ממשיך להשפיע על ההווה.

**
סבתא רבתא של המחברת- אלין אוהנסיאן- הייתה ניצולה של רצח העם הארמני. סיפורה היה הבסיס לסיפור שאוהנסיאן מספרת ברומן הראשון שלה.

“הלבד הגדול” הוא אחד מאותם ספרים שמושכים פנימה כבר בתחילת הקריאה ולא מרפים.
זהו סיפור על משפחה צעירה שמחליטה להתחיל מחדש במקום פראי ומרוחק באלסקה, בתקווה למצוא שם חופש ורוגע.
אבל במקום זה הם נתקלים במציאות קשה, בתנאי טבע קיצוניים ובמערכת יחסים משפחתית שמתערערת לאט לאט.

הספר מלווה בעיקר את לני, נערה שמנסה למצוא את מקומה בעולם בזמן שהחיים סביבה מתפרקים.
התיאורים של אלסקה חיים ומלאים, אפשר ממש להרגיש את הקור, את השקט ואת העוצמה של המקום.
לצד זה, היחסים בין הדמויות נכתבים בצורה נוגעת ומדויקת, עד שקל להתחבר אליהן ולהרגיש כל שינוי במצב שלהן.

זה ספר מרגש, עוצמתי וקל להיסחף לתוכו.
הוא מצליח לשלב הרפתקה, דרמה אנושית וגדילה אישית בצורה טבעית ומלאת רגש. “הלבד הגדול” הוא ספר שנשאר בראש הרבה אחרי שסוגרים אותו ומומלץ לכל מי שמחפש סיפור עמוק, נוגע ומלא משמעות.