אני מופתעת לכתוב את זה, אבל אני חושבת שזה דווקא היה די טוב.
היה פה קונפליקט מאוד חזק ומשכנע, כי הזוג פה פרוד, והם צריכים לבלות סופ"ש ביחד מכיוון שזה כנראה הולך להיות יום ההולדת האחרון של סבו של הבעל, מאסימו.
אחרי שסבו ימות, הם מתכננים לספר לכולם שהם מתגרשים.
לכבוד יום ההולדת שלו, מאסימו אירגן טיול באי שבו סבו נולד ועזב לפני המון שנים, שהוא אחד מאיי פיג'י.
מכיוון שמאסימו עשיר מאוד, הוא גם קנה את האי, ובנה שם את כל מה שצריך כדי שלסבו יהיה את יום ההולדת האחרון הכי טוב.
מאסימו הוא לא סתם עשיר, הוא אדם שרואה את העבודה שלו כמאוד חשובה, כי למרות שהוא לא ממש איש משפחה, עתיד כדור הארץ חשוב לו מאוד והוא מפתח דברים כדי שלדור העתיד יהיה עולם לחיות בו.
הוא נהיה עשיר מפיתוח של משהו כשהוא היה סטודנט, אז הוא בעצם העשיר הראשון ממשפחתו, שהייתה מאוד ענייה.
הוא מאוד מפנק את משפחתו, הם לא צריכים לעבוד יותר, והוא דואג לא רק למשפחה הגרעינית אלא גם לדודים ולבני דודים.
זה עשוי טוב מאוד בעיניי, כי זה שהוא עשיר והסיבה ללמה הוא עשיר, מוסיפים לקונפליקט של הספר.
הקונפליקט של מאסימו עם פרודתו, ליוויה, זה שמאסימו כל הזמן עסוק בעבודה, וליוויה רוצה שהוא יבלה איתה יותר זמן.
כשאנחנו מתחילים את הסיפור הם כבר פרודים, וליוויה היא זאת שכנראה נפרדה ממנו, אבל הנה עוד נקודה טובה בספר - למרות שליוויה היא זאת שנפרדה ממנו, לה היה הכי קשה אחרי הפרידה, ומאסימו למעשה די שלו אחרי הפרידה וחושב שזה היה הדבר הנכון.
יש משהו בספר הזה, שנורא הזכיר לי את הקשר שלי עם מישהו בחיי, וזה היה די מוזר להזדהות עם דמויות מספר שאמור להיחשב זול.
אני אחרי זה אצטט כמה דברים, אבל כרגע נמשיך.
אז הם פרודים והסיפור מתחיל כשהם על המטוס הפרטי של מאסימו בדרך לפיג'י, שמסתבר שזאת נסיעה של 26 שעות מרומא.
החיכוך ביניהם נמשך מכיוון שלליוויה עדיין אכפת מהמשפחה של מאסימו, והם כמובן לא יודעים שהם עומדים להתגרש, וכואב לה להיות זאת שצריכה להסביר בשם מאסימו למה הוא לא יכול לבלות איתם זמן.
אז כשהיא רואה שהוא כנראה הולך לבלות את הסופ"ש הזה, עדיין עסוק בדברים שקשורים לעבודה, עם הפלאפון שלו והמחשב שלו, היא מנסה לגרום לו לראות מה הוא מפספס.
אז זה בעצם עיקר הקונפליקט כאן, אישה (צעירה אפילו, אני די בטוחה שהיא בת 26 ושמאסימו בן 36) שרוצה שהגבר יבלה יותר זמן עם משפחתו, וגבר שלא אוהב עימותים ולהתווכח והמון פעמים הראה לה שהיא צריכה לקחת צעד אחורה.
וזאת דינמיקה שמאוד מוכרת לי במערכת יחסים שיש לי עם מישהו, שאני לרוב דוחפת, וזה גורם לו להסתגר.
וזה קצת מטורף, כי את רוב הספרי שלגי ששאלתי מהספרי בחרתי כי חקרתי עליהם לפני, קיבלתי המלצה, או פשוט קראתי את התקציר ואיכשהו ידעתי שזה יהיה טוב.
אבל כאן... אני לא יודעת, זה פשוט הספר הראשון שהידיים שלי הרימו, והתקציר לא גרם לי חלחלה אבל גם לא ממש שיכנע אותי שאני אהנה מהספר הזה, ופשוט לקחתי אותו.
כל הספר, עוסק בקונפליקט הזה, וזה היה מאוד מעניין עבורי גם כי אני מזדהה עם הסוג המסוים הזה של קונפליקט, וגם כי זה באמת לא היה ברור איך הם הולכים לפתור את זה.
ומכיוון שאני חווה דברים דומים, הייתי מאוד בעניין של לראות איך הם פותרים את זה.
ולשם שינוי אני חושבת שהסוף של הסיפור לא היה קיטשי ומוגזם כמו שהוא יכול להיות בספרים אחרים, משהו בזוג הזה למרות שהוא עשיר ומאוד רחוק מהחיים הרגילים, הרגיש די אמיתי.
זה כאילו, לראות אנשים שיש להם הכול, וחיים בטוב, עדיין סובלים מאותן הבעיות של אנשים רגילים כשזה נוגע לאהבה ומשפחה.
עכשיו אני הולכת לצטט סצנה מהספר, שגם גרמה לי להזדהות, וגם גרמה לי להעריך את הקונפליקט כי זה היה מאוד משכנע שהזוג הזה אכן פרוד, ואכן במצב מספיק חמור כדי להתגרש.
זאת סצנה די מפורטת, אז אולי היא נחשבת ספוילר, אז אם מישהו משום מה מעוניין לקרוא את הספר הזה, אני מזהירה שהציטוט הולך להיות מאוד מפורט וארוך.
עם זה אני הולכת לסיים את הביקורת, כי זה באמת מספיק כדי להראות ממה נהניתי בספר הזה.
_
ברגע שהם נותרו לבד, הוא מיקד בה עיניים קשות. "למה אמרת את כל הקשקושים האלה, על תינוק?"
"איזה קשקושים?"
"את הנחת למשפחה שלי להאמין, שבגללי אין לנו ילדים."
"אני מוכנה להעמיד פנים שהנישואים שלנו מתפקדים, אבל אני לא מוכנה לשקר במצח נחושה."
"את זו שלא רצית ילד. לא אני."
היא מצמצה אליו, בבלבול. "מתי אמרתי שאני לא רוצה ילד?"
לסתו נחשקה. "את צחקת, כשהצעתי שנביא ילד."
"אתה מתכוון לפעם ההיא, שהצעת שנביא ילד כדי לרפא אותי מבדידותי? זו הפעם, שאליה אתה מתייחס?" ברור שזאת הייתה. זו הייתה הפעם היחידה שהנושא של תינוק עלה, מאז הימים המשכרים הראשונים, שבהם דיברו על עתיד ועל ילדים. "צחקתי מההצעה, כן, כי היא הייתה מצחיקה. וגם אם לא היית מציע שנביא ילד, כפלסטר לבדידות שלי, עדיין הייתי צוחקת, מאותן סיבות שחלקתי עם אמא שלך – הנישואים שלנו לא היו סביבה הולמת לילד."
ידו התהדקה במורגש סביב כוסו. "הצגת את המצב, כאילו את אישה זנוחה."
"באמת הייתי אישה זנוחה," הטיחה בו בתגובה. "למה אתה חושב שעזבתי אותך? ההתיימרות שלך, לטעון שזה לא כך, משפילה–"
"את כאן בסוף השבוע הזה, כדי שסבא שלי יבלה את מה שקרוב לוודאי יהיה יום הולדתו האחרון, כשהוא מאמין שהכול בסדר בינינו," קטע אותה.
"אנחנו לא נעשה את זה, בכך שנעמיד פנים שפתאום הפכת לבעל למופת, נכון? סבא שלך לא טיפש – אף אחד מהמשפחה שלך לא טיפש, והם לא יאמינו שנמר יכול לשנות חברבורותיו. ביקרתי את המשפחה שלך לבדי ותירצתי תירוצים עבורך, במשך שנה לפני שעזבתי, ועשיתי את זה גם בארבעת החודשים האחרונים, והם לא גילו על מצב הנישואים שלנו. כשנודה לבסוף שנפרדנו, ההפתעה היחידה שלהם תהיה שלקח לי כל-כך הרבה זמן, לקבל שכל."
(...)
"אם אתה רוצה מאבק על ההסדר, אני אסדר לך מאבק," אמרה, נזעמת לשמע האיום שלו, "אבל אני כן דבקה בתוכנית! אתה הזנחת את המשפחה שלך כל-כך הרבה זמן, עד שהם חושבים שזה נורמלי, שאתה מזניח גם את אשתך."
"אני לא מוכן לנהל את הוויכוח הזה."
היא צחקה במרירות. ידיה רעדו. "אף פעם לא התווכחנו על זה. בכל פעם, שניסיתי להגיד לך כמה אני אומללה, אתה התרחקת ממני. אף פעם לא רצית לשמוע את זה."
"את היית כמו תקליט שרוט." הוא ביצע תנועות צביטה סרטניות. "משעמם לי, מאסימו," חיקה. "אני בודדה, מאסימו. למה אתה עובד כל-כך הרבה שעות, מאסימו?" הוא שמט את ידיו ופלט צחוק מריר משלו. "רואה? דווקא הקשבתי. אולי אם היית עוצרת פעם, לנשום בין תלונות, היה לי תמריץ גדול יותר לחזור הביתה מוקדם בערבים."
"התלוננתי, רק בגלל שאתה עבדת כאלה שעות משוגעות!"
עיניו היו קרות. "לא הכרחתי אותך לעבור לאמריקה. לא הכרחתי אותך להתחתן איתי. את ידעת איזה מן גבר אני, לפני שהתחתנו, אבל חשבת שתוכלי לשנות אותי. במקום לפתור את הבעיות שלך בעצמך, ישבת בבית, מתפלשת ברחמים עצמיים, ומקטרת ומצפה ממני לתקן הכול בשבילך."
"אף פעם לא התפלשתי ברחמים העצמיים!" אמרה בזעם. מכל האשמות שהוא הטיח בה כעת, משום מה דווקא זו פגעה בה יותר מכול. "וכאילו שהייתי מצפה ממך לתקן משהו – אתה לא מסוגל לתקן שום דבר, שקשור ללב אנושי. בילית כל-כך הרבה זמן עם מכונות והגאדג'טים שלך, עד שהלב שלך הפך למתכת."
הוא פסע את שלוש הפסיעות הנדרשות, כדי לחייך אליה באכזריות. "לא עשית שום דבר, חוץ מלהתפלש ברחמים עצמיים. ולהזעיף פנים. ולקטר. בשבועות הראשונים אחרי שעזבת, חשבתי שהתחרשתי."
חיוכו הפך להעוויה, כשהוא סב על עקביו לאחר יריית הפרידה שלו והתרחק. ליוויה נותרה לעמוד שם, מרגישה כאילו הוא זה עתה עקר את ליבה.















