ביקורת ספרותית על דאבלינאים מאת ג'יימס ג'ויס
ספר טוב

---

פעם ראשונה שאני קורא ג׳ויס. מפתיע לטובה.

התחושות שעברו לי דרך כל הסיפורים הקצרים כאן הביאו אותי לכתוב מילות מפתח שצצו לי בראש:
מוות, מציאות, התאהבות, אשליות, חובות, מסורת, בחירה, חברות, חרטה, מרד, שיתוק, אלימות, דת, בדידות, נאמנות, מעמד, מזל, ראוותנות, מוסר, יאוש, קנאה, חתונה, רמייה, צביעות, עקרונות ושייכות.

אולי במקום לכתוב מה שכבר ידוע על מקבץ הסיפורים הזה אביא מספר ציטוטים שעשו לי את זה:

״נרגזתי בגלותי בי רגש של חירות, כאילו נשתחררתי ממשהו במותו״

״לא ידעתי אם אדבר איתה אי פעם או אם לא, ואם אמנם אדבר איתה איך אוכל לספר לה על הערצתי הנבוכה. אבל גופי היה כנבל ומילותיה ותנועותיה כאצבעות הפורטות על מיתריו.״

״לא מצאתי בי עוד סבלנות למעשים הרצויים שבחיים, אשר עתה, בעמדם ביני ובין תשוקתי, נראו לי כשעשועי נערות כעורים ומשעממים״

״היא הסבה אליו את פניה הלבנים, סבילה כחיה חסרת ישע. עיניה לא נתנו לו אף אות של אהבה או של ברכת פרידה או של הכרה.״

״ליבו השיאו להישאר חופשי ולא להתחתן. לאחר שהתחתנת אתה מחוסל... ערפול החושים - דרכו לחלוף״

״הוא התבונן במראה וחשב על החיים: וכמו תמיד מילאה אותו המחשבה על החיים עצבות. כעין דכדוך ענוג תקף אותו. הוא חש כמה חסר תוחלת הוא המאבק עם הגורל- זה נטל החוכמה שהנחילו הדורות.״

״שום זכרון מזכרונות העבר לא נגע בנפשו כי מלאה היתה חדוות ההווה״

״הברומטר של רגשותיו הראה תקופה של פורענות״

״לא היו לו לא חברה ולא ידידים, לא דת ולא אמונה. הוא חי את חייו הרוחניים ללא כל מגע עם הזולת - מבקר את שארי בשרו בחג המולד ומלווה אותם לבין העלמין במותם. שתי חובות חברתיות אותן היה ממלא למען כבודה של מסורת, אך מלבד זאת לא ויתר אף כהוא זה למוסכמות המושלות בחיי הציבור״

״איננו יכולים לתת את עצמנו שכן אנחנו שייכים רק לעצמנו.״

״מסתבר שלא היתה כשרה לחיות, חסרת כל כוח רצון, טרף קל להרגלים וזו אחת החרבות שהציביליזציה נבנית עליהן.״

״היא שבה בתוך המעגל הצונן של סגולותיה, מצפה לאיזה חתן שיפרוץ אותו ויציע לפני חיים מפוארים״

״היא רחשה לבעלה אותו סוג של כבוד שרחשה לבית הדואר הראשי, כבוד לדבר מה גדול, בטוח ויציב. ואף שידעת את מיעוט כשרונותיו, העריכה את ערכו המופשט כגבר.״

״מוטב לעבור לעולם הבא באומץ לב, בשיאו של רגע עז, מאשר לקמול ולדהות בעצב עם הזיקנה״

״אט אט התעטפה עליו נפשו בשמעו את השלג נופל רפה דרך היקום, רפה-רפה נופל, כאחריתם על כל החיים והמתים.״

לטעמי אין צורך לומר מעבר לכך פה, אם הציטוטים הללו לא דיברו אליכם אזי הספר פחות ידבר. באשר לסיומות הסיפורים הקצרים, הן שוליים מסתבר בקובץ הזה. מי שמחכה לפאנץ בסיום סיפור קצר עלול פחות להתחבר לג׳ויס הצעיר.

ציפיתי לג׳ויס עם כפל המשמעויות, עם הרפרנסים המסובכים וקיבלתי אדם רגיש עם כאב עצום כלפי מולדתו שלא הרפתה ממנו, כמו רוח רפאים שלופתת את גרונך ולא עוזבת לרגע. אולי ג׳ויס היה נשוי אבל נשמע לי שאהב את דאבלין יותר מכל דבר אחר בחייו.

הציון שלי: 8 מתוך 10. מדוע רק 8? ראשית התרגום לא משהו והיו סיומות של סיפורים שקראתי בשפת המקור והבנתי שאפילו יש פספוסים. לדוגמא:

"He felt that he was alone. He was outcast from life’s feast"

בתרגום: ״הוא חש שהוא לבדו״

אבל זה קובץ סיפורים שממש לא הצלחתי להניח מידי, אני מכיר קצת (ולא מספיק כנראה) את קורות אירלנד בימים ההם. כל עניין הפיצול הדתי, הפיצול לעבר המושל האנגלי לעומת האי ממול שהחליט להתנתק סופית מזכיר סכסוכים קרובים אלינו אבל בכל זאת הם שונים מהותית. אירלנד היא לא אירופה הקלאסית בלשון המעטה וכך הדמויות שם, לעיתים הרגשתי חיבור ולעיתים זרות טוטאלית.
הכתיבה טובה מאוד אבל כנראה שג׳ויס החזיק בראשו הרבה יותר פרטים מאשר כתב בכל סיפור. היו סיפורים מעולים כמו ״המתים״ או ״מקרה מצער״ ואף ״האם״. היו סיפורים בינוניים יותר אבל מכולם לקחתי משהו ולעיתים אף הרגשתי גוש חמלה או עצב בגרוני. מדובר בספר המספיד מולדת עבור אדם עורג.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על דאבלינאים