“לוקאס
הספר הזה הוא לא מה שנראה למראית עין. בעיקר תודות לכריכה, כשניגשתי לקרוא אותו, חשבתי שמדובר על ספר ששם במרכז בחור שפיתוח הגוף חשוב לו ולא ממש מעבר לכך. עם ההתקדמות בקריאה התברר לי שלוקאס הוא בכלל לא כזה. כבר כילד, הוא מתואר כמשקפופר עם גשר על השיניים שאומנם בהמשך נעלמו ואומנם בהמשך הוא הפך לאצן אלוף, אך עדיין הגוף תמיד נשאר בחשיבות משנית מבחינתו. מה שחשוב לו זו המשפחה שלו ובפרט אחיו הקטן שאותו הוא הלכה למעשה מגדל וכמובן שגם לייני חשובה מאד עבורו, ממש מתחילת הדרך, מהיותו בן 11.
לוקאס ולייני הם החברים הכי טובים, כבר בפגישתם הראשונה אמו נתנה את ההגדרה הכי קולעת: "אתה הקלארק קנט שלה והיא הלוייס ליין שלך", אך האם זה יישאר כך לתמיד? בשנתם האחרונה של שניהם בתיכון, נראה שלא, ללוייס יש בן זוג אחר ולוקאס? כמעט כל בחורה שירצה יוכל להשיג, אבל אז משבר גדול פוקד את לייני ולוקאס שוכח מכל בחורה אחרת וחוזר לתפקיד הקלארק קנט של לייני, אותו תפקיד שאמו ייעדה לו עוד בילדותו. מהו אותו משבר? קראו וגלו בעצמכם, אני רק יכולה להזהיר שהסיפור כואב מאד ויחד עם זאת לא כדאי לוותר על קריאתו כי יש בו מסרים חשובים ומעצימים הנוגעים בעיקר לנושאים: משפחה ואהבה.
לוקאס ולייני נגעו לליבי וממליצה גם לכם להכניס אותם לליבכם, מבטיחה שלצד המשברים הגדולים, יזכו הקוראים גם לרגעי נחמה מתוקים.
אני מחכה בקוצר רוח לקרוא על שני האחים הבאים בסדרת האחים פרסטון: לוגן וליאו.
לוגן
בשבועיים האחרונים ביליתי שוב בבית משפחת פרסטון והפעם מרכז הספר היה לוגן, האח השלישי והבלאגניסט מבין השישה.
הספר מתחיל במפגש של לוגן עם מרי בסוף השבוע, לאחר שבועיים של נתק. המפגש המחודש קורה ביום שישי, באחת מהמסיבות הקבועות אליהן הוא מגיע.
אל המסיבה הוא מגיע עם ג'ויי הבלונדינית התורנית ועם אוברי החברה המעצבנת שלה. באותה מסיבה לוגן מוצא את ג'ויי בוגדת בו. מצד אחד, זה לא ממש אכפת לו כי הרי הוא הגיע לשם בשביל מרי, אך מצד שני הוא יוצא מהמסיבה בסערה ואוברי הולכת אחריו על מנת לוודא שהוא בסדר.
באותו ערב הסיפור עם ג'ויי נגמר לחלוטין ומתחיל קשר מהוסס עם אוברי. הם נכנסים לקשר מלאי חששות, אצל לוגן ישנה כאמור מרי שעוזרת ללוגן להתמודד עם הכאב, אך גם לוחשת לו ללא הרף שלא יעזוב אותה, שהוא צריך רק אותה ולא צריך את אוברי. מהצד של אוברי ההיסוס מגיע, כי היא חדשה בעיירה, אין לה כמעט אף אחד והיא הגיעה לעיירה לאחר שברחה ממשהו כואב שקרה במקום מגוריה הקודם.
מתחילת הסיפור הקורא מתוודע לחוויה קשה שעבר לוגן בהיותו ילד בן תשע. החוויה הזו נחשפת בפני הקורא טיפין טיפין כשהיא רודפת את לוגן בסיוטיי לילה גם כיום כשהוא בן 19. החוויה הזו היא הסיבה העיקרית לכך שלוגן נזקק למרי באופן נואש ואוברי? "יום אחד אהיה המרי שלך, לוגן,... אני אהיה זו שמשככת את הכאב". כך אוברי מקווה ולוגן עונה: "יום אחד, לא יהיה עוד כאב".
ממה אוברי ברחה?
מאיזה כאב לוגן מנסה לברוח?
עם מי לוגן יישאר בסוף?
צאו למסע כואב אך מרגש וגלו בעצמכם. בדרך תזכו לפגוש שוב את בני פרסטון האחרים. האהוב עליי ביותר הוא לוקלין המכונה בפי האחים "אחינו התינוק", למרות שבספר הזה הוא כבר בן תשע. די חכם ומוכשר ביותר מתחום אחד, אך חשוב יותר הוא מעיד בפני אוברי, כי לוגן הוא החבר הכי טוב שלו והאח האהוב עליו. גם אוברי נכנסה ללב המקסים של לוקלין ועל כן לאורך הסיפור, הוא משמש כחוט מקשר ומגשר בין לוגן לאוברי.
הכרכים השלישי והרביעי בסדרת האחים פרסטון עוסקים בליאו האח השני במשפחה וגם אותו אני מחכה להכיר לעומק.
ליאו חלק א
ספר שלישי בסדרת האחים פרסטון והפעם במרכז ליאו ומיה. ליאו ומיה מכירים מגיל 13. לאחר מות אימם האב טום מעסיק מטפלת שתסייע בהשגחה וטיפול בשבעת ילדיו. מיה היא בתה של המטפלת. ורג'יניה מטפלת יפה בילדיו של טום, אך בניגוד לטיפול שלה בהם, אל מיה בתה שלה, היא כמעט ואינה מתייחסת.
מיה לא גדלה אצל אמה, היא גרה עם סבה, בחווה מרוחקת ומבודדת בעיירה קטנה ונידחת והחבר היחיד שלה הוא הולדן שאמו משמשת גם כאם עבורה.
מיה נשארת בודדה, גם כאשר היא נשלחת לבקר את אמה ולשהות בבית משפחת פרסטון למשך חופשת הקיץ. בתחילה הבנים לבית פרסטון מתעלמים ממנה כמעט לחלוטין. לאחר מכן היא מגלה שהבנים דווקא שמו לב לנוכחותה, אבל הם מסתכלים עליה בזלזול ובלגלוג. כל חמשת האחים מלבד ליאו רואים אותה בעין לא יפה, זאת מפני שמיה מתמודדת עם בעיות משקל, פצעונים בפנים וגשר בשיניים.
כל זה לא משנה עבור ליאו וכמו שהוא מגלה לה שנים לאחר התקרית: "את תמיד היית שלי מיה, בראשי ובליבי". הקשר בין מיה לליאו לא מתקדם לקשר רומנטי, כאמור הם ילדים בני 13 והם החברים הכי טובים שבורחים מידי שחר אל מגדל המים הקרוב ומדברים במשך שעות על הכל, אבל אז מסתיימות החופשות וכל אחד חוזר לשגרת חייו, עד לשנה הבאה.
בחופשה השלישית והאחרונה לפני התיכון, ליאו מתכוון לקדם את הקשר ומבקש ממיה להישאר בביתו וללמוד איתו באותו התיכון. מיה מסכימה, אך אז היא שומעת את האחים וקולו של ליאו לא נשמע, הוא לא פותח את הפה על מנת להגן עליה. הדבר פוגע במיה עד עמקי נשמתה, עצובה ומושפלת היא מתקשרת לאביה ונוסעת לניו יורק עוד באותו הלילה.
שנתיים לאחר מכן ליאו ומיה נפגשים שוב, הפעם ליאו נשלח על ידי אביו לבית סבה, זאת מפני שקשה לו להתמודד עם החוויה שעברה לייני (בת הזוג של אחיו לוקאס, על כך סופר בספר הראשון).
מה מביא עמו המפגש המחודש? קראו וגלו בעצמכם. תובנות על החיים מובטחות לאורך הדרך. גם ליאו וגם מיה הם אנשים חכמים ועמוקים ומצד שני הם שבורים ועצובים. האם כל אחד מהם ושניהם יחד יצליחו לאסוף את השברים ולהתגבר על הכאב?
זאת יגלה הקורא רק בסיומו של הספר הבא בסדרה - ליאו חלק שני. סקירה בקרוב.
ליאו חלק ב
בספר השני על ליאו ומיה, הקוראים פוגשים בליאו בוגר יותר, מפוקח יותר ועומד על שלו הרבה יותר.
בתחילת הספר ליאו מגלה משהו עצוב מאד על מיה, הוא אינו מסוגל להתמודד עם רגשות האשמה ועם החרטה שלו ובורח, אבל לאחר כחמש שנים הוא מתעשת וחוזר בכל הכוח ועם כל האהבה ועם הרצון לתת ולהעניק מעצמו.
כשמיה פוגשת בו לאחר הנתק, ליאו עומד בפתחם של לימודים באקדמיה לשוטרים. לדבריו הרצון שלו להצטרף אל כוחות החוק הגיע בזכותה, מילים שכתבה לו פעם שימשו לו כהשראה: "יש סיבה לכך שאלוהים נתן לך קול, תשתמש בו, כי אם לא תלחם למען דבר אחד, תיפול בגלל הכל". המשפט הזה ליווה אותו גם בעת הנתק, מה שמוכיח שגם בשנים שלא הייתה איתו פיזית, מיה תמיד הייתה עם ליאו, בראשו ובליבו.
ומיה? גם אותה חמש השנים של הנתק שינו לטובה. היא עברה תהליך קשה והתמודדה באומץ וגבורה, כעת היא חזקה יותר והיא יודעת שכך היא צריכה להיות לא רק למען עצמה. בספר הזה מיה היא אינה אותה ילדה זנוחה שהוריה לא רוצים בה, היא איבדה את סבה, אך קיבלה את אביה בחזרה ומתברר שהוא איש טוב לא פחות מאביו (הסבא) שגידל אותה. בנוסף משהו מבורך ממלא את חייה של מיה.
ספר על התמודדות ועל סגירת מעגל, ספר שמוכיח עד כמה הדברים לא תמיד הם כפי שנראים כלפיי חוץ, ספר שמלמד שאחרי הבכי והצעקות והאמת, החיים יכולים להעניק לנו גם רגעי שמחה ואושר. ליאו ומיה אכן זוכים ברגעים כאלה לאורך הספר, בעיקר בזכות מתנה קטנה / גדולה ששלח אליהם אלוהים? הגורל? אולי סבה המנוח של מיה? או אימו המנוחה של ליאו? קראו וגלו בעצמכם, בטוחה שלא תתחרטו.”
