הביקורת נכתבה ביום שלישי, 9 בספטמבר, 2025
ע"י המורה יעלה
ע"י המורה יעלה
הספר צעדים קטנים של אהבה רק נראה חמוד, אבל למען האמת הוא ספר די מטלטל! הוא עוסק במאמצי שיקום במחלקות בהן מאושפזים צעירים.
הנושא אקטואלי כל-כך לתקופתנו, בה הדי המלחמה מעט שככו.
בעוד שנושא החטופים הרחוקים מבית עדיין על סדר היום - מדובר בתקשורת מעט מאוד על אלה ש"יצאו בנס" מהשבעה באוקטובר.
אלה ש"סיימו עם השבעה באוקטובר": חיילי מילואים שכבר בביתם, חטופים שהוחזרו ממש בהתחלה - ב"מצב טוב", אנשים שהתחבאו או שוחררו ולא הגיעו לשבי.
כל אלה נמצאים עם משפחתם, וכביכול "מסודרים" ויש מי שיטפל בהם.
אבל מה עם הטראומה הפיזית והנפשית? מה זה אומר בעצם לחזור לחיים "רגילים" אחרי אירוע מטלטל בנפש או בגוף? אירוע שמחייב אותך "ללמוד את החיים" מחדש, להתנהג כמו תינוק בגיל עשרים או שלושים - אחרי שכבר הגעת לשיאים וזכית לכבוד ולהוקרה?
מרגרט היא בחורה צעירה בשנות העשרים, שבטוחה שתאונות מטוס קורות רק לאנשים אחרים.
היה לה מה שכל בת 28 יכולה לרצות בו: עבודה נחשקת, ארוס מבוקש שבחר בה מכולן, התקדמות פנומנלית בעבודתה החשובה -
ומעגל חברתי שמשוגע עליה, אוהב את הראש שלה ונותן לה לעשות ככל העולה על דעתה כמעט.
מה קורה כשברגע אחד כל החיים מתהפכים?
התאונה לוקחת ממנה דבר ראשון את המראה הכובש שהיה לה, ומתחיל להסתבר לה שהוא כל מה שאנשים חיפשו בה, לצערה הרב.
עם המראה לאט-לאט נעלמות גם כל שאר ההבטחות של "באושר ובעוני, בבריאות ובחולי" שהאמינה בהן כל-כך.
פתאום הארוס, שהיה איתה בתאונה ויצא בריא - מרגיש רגשות אשמה כל-כך חמורים והיא חייבת לדעת מהם ולסלוח לו...
העבודה שקידמה אותה על פני אחרים ללא הינד עפעף - מרחמת עליה ורוצה לתת לה את הזמן להתאושש בזמן שממשיכים עם טאלנטים אחרים.
אחות פוגענית, שמרגרט עשתה כל-כך הרבה מאמצים להעמיד אותה במקום - רואה פתאום שהדלת פתוחה להתעלק שוב על האחות הרחמנייה מבית.
כשמתהפכים לך החיים בגיל צעיר - אתה רואה את המציאות בצורה בהירה וצלולה מתמיד:
יש אנשים שאיתם הצביעות והתירוצים "חוגגים", אין מצידם שום השתתפות בצער או חמלה, ואין גם זכר להבטחות המפתות ולהערצה המשתפכת כלפייך.
אבל יש אנשים, בדר"כ מעט מאוד - שאתה מגלה שאהבו אותך לא רק בגלל מראה חיצוני.
הם יכולים להיות צעירים כמוך - האנשים שהסתברו כאוהבים לא יהיו בהכרח אנשים שהיית מייחס להם חוכמת חיים עמוקה ותובנות מניסיון.
אולי עד עכשיו לא ראית בהם הסתכלות חומלת, או אישיות גדולה מעל ומעבר לכל שאר החבר'ה בגילך. אולי חשבת שהם, כמו שהיית בעצמך - רק מחפשים כצעירים להוכיח את עצמם ואת יכולותיהם לעולם, וליהנות מהנעורים...
אבל אין תחליף לרגע שבו אתה מגלה שבאמת טרחו להכיר את האישיות שלך, את הכוחות והיכולות שלך. התעניינו במי שאתה רוצה להיות ועובד קשה בשביל להיות - ולא במה שנתן לך הטבע.
עוד נקודה שעולה היא הצביעות בתוך הצוות הטיפולי.
לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה - אבל לא כולם מלאכים בלבן.
איאן הוא פיזיותרפיסט שתדמיתו קשוחה - ואף אחד מהמטפלים האחרים, עם הביטויים הגבוהים מעולם הטיפול -
לא חושב, מבחינה מקצועית כמובן - שנכון "לשדך" אותו לבחורה המסכנה שעולמה התהפך. הרי כל מה שחסר לה בחיים לדעתם - הוא אסקפיזם.
מישהו שלא יתייחס למראה שלה שהתקלקל, לחוסר היכולת ללכת, לבכי התמידי שלה. מישהו שיעמיד פנים ש"שווי השוק" שלה לא ירד, ושהיא עדיין אהובה כמו תמיד.
לסיכום - זהו ספר מרתק על נושא השיקום של אנשים צעירים שהידרדרו פתאום מהפסגה. איך בונים תוכנית טיפולית כשאיש לא יודע לאן היא תוביל?
האם יש מה שבכלל יכול לשקם לחלוטין, גם נפשית - אדם שחייו התהפכו והוא מספיק מבוגר כדי לדעת שמה שהיה לא יהיה? מאיפה הוא יכול לשאוב מוטיבציה בכלל?
האם לתת לו עוד "נשימה" מהעבר ולמשוך זמן? או שאולי להציב בפניו את העובדות כמה שיותר מהר ולאפשר לו - בסוג של הימור - להפתיע בשיקום ניסי?...
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
