ביקורת ספרותית על מלחמת גאליה (הוצאה מחודשת) מאת יוליוס קיסר
ספר טוב

---

"גאליה כולה נחלקת לשלושה חלקים. האחד מיושב בידי הבֶּלגים, השני בידי האַקוויטַנים והשלישי בידי אלה אשר בלשונם שלהם נקראים קֶלטים, ובשפתנו – גאלים. כל אלה נבדלים זה מזה בשפתם, מנהגיהם ובחוקיהם" (עמ׳ 63).

כך, בציטוט שמופיע מעל, במן סעיף ידיעות כללי בפקודת מבצע צה"לית, נפתח הספר "מלחמת גאליה" (הוצאת כרמל, 2013) שכתב המצביא והמנהיג הרומי יוליוס קיסר. אך הספר, למרות הפתיחה היבשה (והמבוא המרתק שכתב המתרגם, משה ליפשיץ) הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שבו תוארו מסעות המלחמה שניהל במשך תשע שנים (50-58 לפנה"ס) עם השבטים הגאלים, הבריטים והגרמאנים. כפי שנכתב במבוא קיסר היה בעל יכולת הבחנה יסודית שהשמה לב לדקויותיו של טבע האדם, כמו גם כישרון ספרותי נדיר וסגנון כתיבה ישיר, נטול מליצות. הוא שילב מעשי גבורה והקרבה עם תיאורי נוף, צומח וחיות בר, חברות שבטיות ואורחות חייהן.

כך למשל, תוארה פרשת גבורה באחד הקרבות שניהל הלגיון העשירי ששר לפיקודו של קיסר כנגד שבט הנרווים. "בלגיון זה היו שני קֶנטוריונים אמיצים במיוחד, שהיו קרובים להתמנות לדרגת קֶנטוריונים בכירים, טיטוס פּוּלוֹ ולוּקיוּס ווֹרֶנוּס. ריב תמידי ניטש ביניהם: מי מהם עדיף מחֲבֵרו, ומדי שנה התחרו בלהט על המשרות הגבוהות יותר" (עמ׳ 151). בעת שגעש הקרב בעוצמה רבה ליד הביצורים קרא אחד מהם, פּוּלוֹ, לעבר רעהו, ווֹרֶנוּס, ותהה מדוע הוא מהסס, שכן זהו הזמן להוכיח את אומץ לבו. "היום הזה תוכרע סופית המחלוקת בינינו!" (עמ׳ 152), קרא פולו "ובאומרו זאת יצא אל מחוץ לביצורים וזינק לעבר אותו חלק של האויב שנראה לו הצפוף ביותר. גם ווֹרֶנוס לא נשאר מִפָּנים לסוללה, ובחששו לְמה שיאמרו האחרים זינק בעקבותיו" (עמ׳ 152).

במגע עם האויב "הטיל פּוּלוֹ ממרחק קצר את כידונו לעבר האויב ופילח את גופו של אחד מהם, שרץ קדימה מקרב חבריו. כאשר נפל זה האחרון נטול הכרה, ביקש האויב לסוכך עליו במגיניו; בהטילם את כלי נשקם בפּוּלוֹ מנעו ממנו לוחמי האויב כל אפשרות של נסיגה: מגינו בּוּתק והכידון ננעץ בחגורתו. כתוצאה מכך הוסט נדן חרבו ממקומו ולא עלה בידו לשלוף אותה ביד ימינו. בעודו מגשש אחר חרבו כיתר אותו האויב, אך יריבו ווֹרֶנוּס חש לעזרתו וסייע לו במצוקתו" (עמ׳ 152). חיילי האויב, שחשבו שפּוּלוֹ מת עם חדירת הכידון לגופו, פנו לעבר ווֹרֶנוּס. "הלה, חרבו השלופה בידו, רץ במהירות לעבר האויב ונלחם בו פנים אל פנים; הוא הרג את אחד מאנשיו ואת השאר הדף מעט. בעודו מתקדם בנחישוּת רבה נדחף ונפל לתוך מכתש בקרקע. גם הוא כּוּתר על ידי האויב, אך עתה חש פּוּלוֹ לעזרתו; וכך חזרו שניהם בשלום, עטורי תהילה, אל הביצורים לאחר שהרגו כמה מחיילי האויב. על אף יריבותם ומאבקם זה בזה רצה הגורל שכל אחד מהם יתמוך בחברו ויציל אותו, ואי אפשר היה להכריע מי משניהם אמיץ יותר" (עמ׳ 152). חדי העין יזהו באישים אלו את גיבורי סדרת המופת "רומא".

יש לציין שהמלחמה באותה עת היתה לא פחות אכזרית משהיא כיום. כך למשל, באופן לקוני, מסכם קיסר פעילות צבאית במחוז מסוים בגאליה. "בשל הגשמים שירדו ללא הפוגה לא יכלו עוד חיילינו לשהות באוהלים. משום כך, לאחר שרמס את יבול שדותיהם של הגאלים והעלה באש את כפריהם ואת מִבניהם, החזיר קיסר את צבאו ושיכן אותו במעונות החורף" (עמ׳ 118). את הספר קראתי בעבר אך הפעם קראתי בו בעת שירות מילואים בלבנון במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בעודי קורא בו הבנתי שהמלחמה היתה ונותרה חוויה מכוננת בחברה האנושית, ונשארה אכזרית ונוראה כשהיתה. 

מעריציו הרבים – ביניהם היסטוריונים קלאסיים, מחבר המסות הצרפתי מישל דה מונטן, נפוליאון בונפרטה, ג׳ורג׳ פאטון, יוהן וולפגנג פון גתה, החוקר הגרמני של דברי ימי רומא תיאודור מומסן ועוד – תיארו אותו כמנהיג ומצביא גאוני והגדירו את מלחמתו בגאלים כהצלת אירופה מידי הברברים. מנגד, היסטוריונים צרפתים רבים, מתחו ביקורת על האכזריות שהפגין כלפי גאלים המובסים והדגישו את הנזק שגרם לתרבות הגאלית. יש לציין, עם זאת, שקיסר לא חרג במאום מנורמות הלחימה שהיו נהוגות אז, ובלט בעיקר ביכולתו כמפקד קרבי כמו גם כאסטרטג. כך למשל, באחד הקרבות, "בראות קיסר את המצב החמור עד מאוד, וביודעו כי שום עזרה לא תגיע, חטף מגן מאחד החיילים שבשורה העורפית מכולן, מאחר שהוא עצמו הגיע ללא מגן, ומיהר להתקדם לעבר השורה הראשונה. הוא קרא לקנטוריונים בשמותיהם ועודד את הלוחמים להניף את הנִסים וליצור רווחים בשורות המַניפּוּלים כדי שיוכלו להניף את חרבותיהם ביתר קלות. בואו הפיח תקווה חדשה בלִבות החיילים ורומם את רוחם שנפלה, שכן כל אחד מיוזמתו ביקש למלא את חובתו כמיטב יכולתו אל מול עיני המצביא, תהא מצוקתו קשה כאשר תהא. כך נבלמה מתקפת האויב במידת מה" (עמ׳ 101). ואכן "כאשר התמלאו הפקודות וכולם סייעו לכולם, לא חששו עוד הלוחמים שעורפם יכותר בידי האויב, ואף החלו להתנגד לו ביתר נחישות ולהילחם בו ביתר אומץ" (עמ׳ 101). 

המדד העיקרי לאיכות פיקוד השדה הבכיר, כתב פעם הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, הוא "השילוב בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. לדברי ברק, פיקוד שכזה מבין "מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה". אין ספק שלקיסר היה גם זה וגם זה. אין גם ספק שהיה לו חלק מכריע בעיצוב דמותה של אירופה המערבית מאז המאה הראשונה לפנה"ס. ניכר, עם כן, שאנשי צבא יוכלו למצוא בספר ניתוחים אסטרטגיים, תחבולות טקטיות ומצור; היסטוריונים ילמדו ממנו הסברים אפשריים לכניעת הגאלים והגרמאנים בפני העליונות הרומית; גיאוגרפים ינתחו את תיאוריו את חבלי הארץ, הנהרות, ההרים והיערות; סוציולוגים יסיקו ממנו רבות על מנהגים ומסורות בקרב שבטים שהיו אז בחזקת פראים, והקוראים באשר הם ייהנו מתרגום רהוט ונהיר.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מלחמת גאליה (הוצאה מחודשת)