ביקורת ספרותית על איליאדה [מהדורת מאגנס] מאת הומרוס
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 25 באוגוסט, 2025
ע"י פאוסט


אין בידי את תרגומו של ארואטי אלא של אהרן שבתאי ואולם הוא לא מופיע משום מה תחת הומרוס ויצא בהוצאת שוקן.

מה דעתי על הספר שנחשב אולי שני לתנ״ך בחשיבותו למרות שכנראה נכתב לפני התנך? נו טוב, ידוע הוא כי מדובר בספר עליו התחנכו כל אנשי התרבות הגדולים בכל הזמנים ושעבר מפה לאוזן בשירה עד המאה הראשונה, חלק בפפירוסים וחלקים אחרים פה ושם אבל בעיקר מדור לדור בעל פה. מוכר לכם? כן, משהו שמזכיר את הגדת פסח.

האם היתה מלחמה כזו? כנראה שכן, במאה ה-12 לפני הספירה, זאת אומרת כ300 שנים לפני שהומרוס שר את האיליאדה.

האם הסיפור והדמויות אמיתיים או במילים אחרות האם מדובר בספר היסטורי? לא אבל כנראה ששמות לוחמים מפוארים אולי כן לקחו חלק במלחמות עבר. מה שבטוח הוא שהספר מושתת על המיתולוגיה היוונית שהיא אף עתיקה יותר ממלחמת טרויה-ספרטה.

האם היתה הלנה היפה שעבורה חרפו נפשם אלפי בני אדם? הדעות חלוקות אבל זה לא מעניין משום שהלנה היא רעיון, אידאה, עקרון ששווה להלחם עד חירוף הנפש עבורו. הפילוסוף העצום אפלטון ללא ספק הכיר את הסיפור ואני לא אתפלא אם שם החל רעיון האידאות והאהבה האפלטונית שהיא ממש לא אהבה ללא מגע.

האם אכן הומרוס כתב את האיליאדה? לא ברור אבל כן מצויין הברנש בכתבים של אחרים מהתקופה כזמר עיוור שהיה עובר ממקום למקום ומלווה עצמו בנבל עתיק את סיפור המלחמה המטורפת. את מהלך הדברים היה שר לאורך ימים לא מעטים, מעין קולנוע או תאטרון של הימים ההם כשכל ערב יכול היה להמשך חמש שעות ויותר והקהל צמא לדעת מה הלאה. מדובר על 24 שירים או ספרים, יש עלילה, לא יאומן אבל העלילה היתה אפילו מרתקת לפרקים.

האם הומרוס הוא אותו הומרוס שכתב את האודיסאה? כנראה שלא משום שלא מסתדרות שנות חייו אבל מי שכן כתב את האודיסאה עשה עבודה מדהימה כנראה כי כולם משייכים אותה להומרוס. מה שברור הוא שבעקבות האיליאדה נכתבו עוד אבני דרך בתרבות המערב.
הספר המלא הודפס ב1489 לראשונה, העותק המלא הראשון שיש בידינו כיום נכתב בשנת 10 לספירה.

האם אני מוצא רפרנסים לספרים אחרים? ודאי, ניתן לראות קשרים לבהגווא גיטא נניח או לתנך אפילו.
האם כדאי לקרוא את הספר? אם אתם רוצים לדעת על מה התחנכו ולמדו (כי היה חייב פעם ללמוד תרבות יוון) הסופרים הקלאסיים שכתבו את הספרים המדהימים שכולנו כל כך אוהבים, כדאי להבין את התשתית והתשתית היא ספרי קודש, מיתולוגיות, האיליאדה, האודיסאה, האניאס – וירגיליוס (המאה ה־1 לפנה"ס), הטרגדיות האתונאיות (אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס), הקומדיה האלוהית – דנטה אליגיירי (המאה ה־14), מחזות שייקספיר – במיוחד טרויולוס וקרסידה (תחילת המאה ה־17), גן עדן האבוד של ג׳ון מילטון, פאוסט של גיתה, יוליסס של ג׳ויס ועד תומאס מאן....
ואולם, הספר מתיש חברים, לא מתאים לקריאה מודרנית, חזרתי כמו תפילה (זכרו שהוא היה מושר) ואלים בצורה פנטסטית ומהפנטת לעיתים אבל מייסרת ומחליאה.

אם אני צריך שוב להשתמש במילה האם או אם, אז אם יבקשו שאתאר את הספר ממש בקצרה הייתי מתאר אותו כך:

דמיינו 2 שחקני שחמט בעידן עתיק, כל אחד מהשחקנים מזיז את הכלים שלו ואולם המלך, המלכה, הרץ, הסוס וכולי על השולחן הם רבים ולא יחידים, השחקן אולי שולט על המלכה או המלך אבל כל אחד מהם מכיל בתוכו שולחן שחמט אחר ושלם שמכיל עוד שולחן ועוד שולחן וכך בכל מהלך זזים עולמות שלמים ומגיבים אחד לשני בתגובות לא צפויות ואפילו לא הרמוניות. הזזת חייל בשולחן הראשי ומתה מלכה בשולחן 4 בעקבות התזוזה הזו.

זאת אומרת שהאלים, אופס, השחקנים שולטים לכאורה בשחקן כלשהו על השולחן שלפניהם אבל הכלי שזז מכיל בתוכו שולחן שח אחר וכך הלאה והלאה והשחקן הראשי (זאוס) הוא היחיד שרואה את כל השולחנות, השחקנית מולו היא הרה, לא עזר כנגדו אל לעיתים לגמרי פשוט נגדו.

נו, אז מי מזיז את השחקן במימד השחמט הרביעי? השחקן הראשי מזיז את בעל השולחן במימד השני והוא מושפע בעצמו אבל גם מעביר מסר (מלך שכזה) לשולחן במימד הפנימי שלו, שם השחקן הוא מפקד, וכך בשולחן השלישי זז שחקן אחר שמושפע ממהלכיו של היריב, שהוא כלי במשחק של השחקן היריב וכולי וכולי..... כל תזוזה משפיעה על כמה עולמות שמשחקים במקביל וכל עולם מושפע מכל מהלך שקורה בזום אין ובזום אאוט מהמשחק. ככה הספר נשמע ונקרא בעיני. אתה מכיר את האלים הקטנוניים, הם יושבים ורואים את המלחמה כאילו צופים בפרק של האח הגדול. ממש בידור לטיפשים. הם ביניהם רבים ומתקוטטים כמו תינוקות. בני האדם עושים הכל למצוא חן בעיניהם ולפעמים זה עוזר ולפעמים לאו דווקא.

שחמט משחק אלים וגאוני בו זמנית. הכל יש בו וכך באיליאדה. תוכלו למצוא שם:
כעס, אגו, שליטה, שנאה, אהבה, קנאה, אחווה, רכושנות, אלימות, מוות, חיים, רצון, הכנעה, כיבוש, רמייה, עוד אלימות, תקווה, חרדה, פחד, דכאון, הקרבה, ריגול, אונס, פוליטיקה, הכרעה ואני יכול לתת פה עוד 50 מילים לפחות לתאר את הזוועה עליה חונך העולם המערבי.

מה הפלא אם כן שאנו ממשיכים להלחם אחד בשני? אם זו אבן דרך בתרבות המערבית אזי אין תקווה.
אולי ללא הומרוס לא היו הרבה נכסי צאן ברזל אחרים אבל אולי היינו פחות סובלים אחד את השני? הספר הוא רשימה אינסופית של מוות, הרס, אלימות זוועתית וחוסר אונים ועם זאת יש שם רגעים מרתקים המתארים את הרוח האנושית ומדוע לא מותר האדם מן הבהמה בו זמנית.

לכן, אני מצד אחד טוען שיש מסרים נפלאים באיליאדה, ומצד שני מדובר באופי האנושי המטריד של האדם שלא השתנה עד כה ואם כן אז לרעה. מצד שני הייתי מקצר את הספר ל-40 עמודים, סיפור קצר על מצבו העגום של הטבע האנושי מאז ומעולם (אגב, הגרסא הרומית קצרה יותר).

מצד שני, איך אני יכול לבוא בטענות למשהו שנכתב, סליחה הושר כל כך מזמן? זה שרד דורות, ממש כמו התנ״ך, גם שם האלימות חוגגת, גם שם האל כועס, נקמני ומסדר את הכלים על לוח השחמט איך שמתאים לו. האם היה טוב יותר לאנושות ללא התנ״ך? אני לא בטוח אבל אני בטוח שהייתי שמח לבדוק בתנאי מעבדה.

הציון שלי לספר הוא 8 מתוך 10. אין לי המון יכולת להמליץ לקרוא אותו אלא אם אתם בתקופה מזוכיסטית ועם זאת בא לכם לחפש בתוך הטקסט את הרגעים המזוקקים של התעלות הנפש שנכתבה כמעט לפני 3000 שנים אז אל תתמקדו בכל שם או בחזרתיות ההיפנוטית ותנסו להנות למרות הסבל.

peace
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פאוסט (שלשום)
תודה פרפר צהוב לא ראיתי את הוצאת שוקן לפני כן, העברתי את הביקורת לשם.
פרפר צהוב (לפני 3 ימים)
הציטוט שהבאת מעניין ורלוונטי.
את התרגום של טשרניחובסקי אני מתעתד לקרוא בגלגול הנוכחי. מה שיפה אצלו, מלבד השפה הנאה שבה השתמש (כתיבה בשפת התנ"ך כדי להקבילה ליוונית של אותה התקופה), הוא שהוא שמר על המשקל, וצריך להיות מעניין לנסות לקרוא את הספר במשקל הנכון.
פרפר צהוב (לפני 3 ימים)
אתה מתכוון לגרסת התרגום הזאת? היא קיימת בסימניה.
https://tinyurl.com/3kh8phrs
פאוסט (לפני שבוע וחצי)
מסכים ואוסיף שלא נעים לי לומר אבל נניח עמוד אחד בספר טוב של סופרים כמו מאן, או דוסטוייבסקי יכול להכיל כל כך הרבה יותר מסר מאודיסאה שלמה :-)
strnbrg59 (לפני שבוע וחצי)
אתה צודק. ההקפדה על פרוצדורה אפיינית לתורה.

לדעתי האודיסיה יותר מעניינת אבל גם לגביה יש משהו מ"הבגדים החדשים של המלך"; אלה יצירות שכולנו אמורים להעריץ ולשבח אבל בסופו של יום הן די פשטניות, וכמו שאמרת מלאות בחזרתיות. (אכילאס מהיר-הרגליים, הים הכהה כיין...) כדאי לדעת במה מדובר וזהו. בעצם אין טעם לבזבז הרבה זמן אלא למי שמעוניין ללמוד את השפה היוונית העתיקה ואז יהיה לך כיף וגם לא יהיה לך כל כך איכפת שהסיפורים די מטופשים כי מטרתך היא ללמוד את השפה. וספר הלימוד ליוונית העתיקה הטוב ביותר מבוסס כולו על ספר א של האיליאדה. תתמיד עד הסוף, ולמדת את כל ספר א על כל אוצר המלים ו(כמעט) כל דקויות הדקדוק:
Pharr, Homeric Greek
פאוסט (לפני שבוע וחצי)
בתנך יש ויש... לדוגמא סיפור בלעם:
בלעם בונה שבעה מזבחות ומקריב עליהם פר ואיל בכל מזבח – מעין "סעודת קורבן" לאלוהים לפני שניגשים למלחמה.

דוגמא אחרת:
בספר שמואל א' לפני קרב פלשתים, שאול מחכה לשמואל להעלות עולה ושלמים – ארוחת קורבן לאלוהים כהכנה למלחמה – אך מחוסר סבלנות מקריב בעצמו. שמואל מוכיח אותו על כך.


הטקס הזה של אכילה/הקרבה לאל לפני פעולה צבאית הוא ממש מקביל למנהגים מהמיתולוגיות היוונית והמסופוטמית, שם היו מקריבים ומשתפים את האלים בארוחה כדי להבטיח את חסדם במלחמה.

אין חדש תחת השמש :-)
strnbrg59 (לפני שבוע וחצי)
מעניין לראות איך האיליאדה ותורת ישראל מתייחסות אחרת לקורבנות. בתורה הדגש הוא על כללי הטקס והסדר, ואילו באיליאדה – על החגיגה סביב הארוחה עצמה. למשל, בספר א׳ החל מפסוק 446.
פאוסט (לפני שבוע וחצי)
ברור ששווה! הכתבים הללו מדהימים איך שלא נקבל אותם.
יש בי יחס של תיעוב-אהבה-שנאה-כעס-התעלות לעיתים בתוך שיר אחד.
המוטיבים הפסיכולוגיים, החברות והאחווה, היחס בין אלים לבני אדם וההפך, המרד מול האלים או מלכים, כל אלו מרתקים היו ולדעתי עדיין בתוקף.

אתן דוגמא קטנה שממחישה כמה היום היום, פה בארצנו המצב כל כך רלוונטי למונולוג שמיוחס לאכילס ואתן לך לומר מי אומר היום ואל מי מכוון היום:
לכאורה הרעיון פשוט, אגממנון בוגד באמונו של אכילס, זה לא ספויילר, זה הבסיס של האיליאדה.
כאשר המלחמה לא הולכת כמו שאגממנון ציפה, הוא שולח את אנשיו להתחנן כמעט על נפשו של אכילס לשוב למלחמה ומבטיח לו עולם ומלואו.

אכילס עונה כך לאותה משלחת שנשלחה לקרוא לו לחזור (השמטתי ושיניתי מילה פה ושם...):

״עלי להגיד את דברי בפה מלא ובתוקף, כפי שאני מתכון וכפי שיצא אל הפועל. שלא תשבו לפני למלמל זה אחר זה מסר אחר.
כי שנוא בעיני אותו איש כמו שערי הגהינום.
זה שמסתיר מחשבה בליבו ומשמיע אחרת בקולו.
וכך אדבר אליכם כפי שרוחי מחייבת:
אינני חושב שאגממנון יוכל לשכנע אותי לחזור ולתמוך בו ובשגעונו, גם לא שליחיו או עמו יצליחו לשנות את דעתי, כי שום תודה לא ניתנת על לחימה עקשנית ללא הרף נגד אויביכם. חלק דומה יש למהסס ולזה שלוחם בעוז. והכבוד שמור בשווה לפחדן ולאמיץ לב.
בדומה לאיש הבטלן כך מת גם גבר רב מעש.

ולי אין שכר מכל מכאובי שנשאתי בנפש, משליך את נפשי ונלחם קרב אחרי קרב. כמו ציפור שעבור גוזלים בלי נוצה מלקטת פתותי מזון פה ושם, מה שעולה לה בסבל ולו רק על מנת לחיות, ככה אני הרבה לילות את עיני לא עצמתי, כשם שביליתי בקרב ימים על ימים עקובי דם, נלחם נגד גברים אחרים, בזזו את ספינותי ואני רכושם וכל זאת עבור מה?
מכל הערים שכבשתי לקחתי הרבה אוצרות יקרי ערך ואת כל זה מסרתי לידי אגממנון והוא שחיכה מאחור ליד ספינותי המהירות, היה מקבל ומחלק במקצת ושומר לו בשפע. חלק נתן כפרסים לאיזה גיבור או מלך והם יציבים בידם. רק ממני בין כל עמו לקח את מה שלא מגיע לו, לקח את שלי נלקח בכבוד ניצחוני.
....
אם הוא חולם ששוב ירמה אותי כהרגלו בלי בושה, אך הוא לא ירהיב עוז להסתכל בפני, אם כי חצוף הוא ככלב. לא אצטרף אליו בעצה ולא אנקוף אצבע, הוא רימה אותי, פגע ושוב לא יתעתע בדיבוריו. אז די! שילך מרצונו אל הגהינום כי האלים גזלו לו כליל את השכל.
את מתנותיו אני מתעב ובעיני אין לו ערך, גם אם פי עשרה או פי עשרים יעניק מרכושו עתה. וגם אם ימצא ויוסיף עוד הון שמגיע לאחרים ויציע לי, אם אם יתן לי הרבה כאבק או גרגרי חול, גם אז את נפשי השליט לא יקבל עד שיגמול לי על העלבון פוצע הנפש.
.....

תטיס, אימי סיפרה לי כי שני גורלות יובילו אותי אל תכלית המוות:
אם אשאר כאן ואלחם מול האויב, אאבד חיי בקרוב אך אשיג תהילה לא נשכחת ושמי יזכר לעולם.
ומאידך, אם אשוב אל ביתי ולאדמת המולדת שלי, תהילתי הנאה אבודה אבל חיי ימשכו עוד זמן רב, ולא תמהר להגיע אלי תכלית מוות.
וזה הדבר אשר לכולכם הייתי מציע, הפליגו אל בתיכם. כי לא תראו את קיצו של האויב. מוטב זקני העמים ימצאו רעיון טוב ממלחמה ויגיעו לדרך אחרת שתאפשר להציל את הצי ואת צבאנו. כי אין שום תועלת במה שהציעו עד כה, הלו כך ראינו כבר.״

זה אחד הרגעים שאתה מבין שמדובר בטקסט אנושי כביר!
חני (לפני שבוע וחצי)
אבל אם היו רגעי התעלות אפילו בודדים
שלקחת עמך הרי זה שווה.
והמין האנושי ובני האדם, מה השתנה
לאורך ההיסטוריה. במיוחד כיום חושבת על
כך המון. מה אומר אולי שוב אנחנו
צריכים את עזרת האלים?
מה שבטוח כמו פאוסט רובנו
ניתנים לפיתוי כזה או אחר.



5 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ