על כריכת הספר "אגם טום" מאת אן פאצ'ט ישנה הבטחה, ציטוט מביקורת של הניו יורק טיימס: "מי יכול לעמוד בפלא המזהיר הזה?". נכון שהספר מתאר הרבה יופי: הרמוניה משפחתית, מטעי דובדבנים, ילדות מאושרת וחופשייה בטבע. אבל בעיני פה דווקא נעוצה חולשתו המרכזית של אגם טום . לכאורה, הספר מתיימר להציב מתח בין שאפתנות ליציבות, בחירה טעונה בין מסלול חיים של תיאטרון, הכרה ואפשרויות פתוחות, לבין חיים של משפחה, עוגן ויציבות. אלא שלאורך הסיפור שתי האפשרויות אינן זוכות למעמד שווה: השאפתנות מוצגת כשלב חולף, תלוי נסיבות ולעיתים אף שטחי, בעוד שהיציבות מתעצבת כבחירה שלמה, נכונה וכמעט נטולת מחיר. התוצאה היא ספור מתקתק, הרמוני ואידילי, שבו מגוון הרגשות האנושיים כגון חרטה, כעס, קנאה נדחקים לשוליים – עד כדי תחושה של חוסר אמינות רגשית. במקום לשאת את המתח שבין אפשרויות חיים סותרות, אגם טום ממיר אותו בנרטיב מפויס, וכך מאבד את עוצמתו הדרמטית ואת מורכבותו האנושית.
גם כאשר הרומן מנסה לכאורה להכניס סדק בתמונה באמצעות “הסוד הגדול” – גורלו של האהוב שבחר במסלול האלטרנטיבי – מתברר כי אין מדובר במוקד של קונפליקט ממשי, אלא בתחבולה ספרותית חלשה. הסוד, המובטח כטעון וכמאיים, מתגלה בפועל כמידע מצומצם יחסית, שאינו מערער את הנרטיב אלא דווקא מחזק אותו: במקום להעמיד את בחירתה של לארה בסימן שאלה, הוא מתפקד כאישור נוסף לנכונותה. במובן זה, הפער בין מה שמסופר לבנות לבין מה שנחשף לקורא אינו יוצר אירוניה דרמטית או מתח, אלא משמש כ“שטיק” נרטיבי שמבטיח אולי עומק, אך לא מקיים. האלטרנטיבה אינה אלטרנטיבה אמיתית, והעבר אינו נפתח כמרחב של אפשרויות סותרות, אלא מתארגן באופן שמאשש בדיעבד את ההווה. כך, גם במקום שבו הרומן מבטיח מורכבות, הוא שב ומחליק אותה, וממיר מתח פוטנציאלי באישור שקט.
דמותה של לארה מחזקת עוד יותר את תחושת ההחלקה של המתח, שכן היא אינה מעוצבת כדמות שמכריעה באמת, אלא כדמות כמעט פסיבית – מין “מלכת כיתה” כזו שהכול מגיע אליה על מגש של כסף, בלי יוזמה או מאמץ מצידה. מסלול חייה – מן התיאטרון, דרך הקשר עם פיטר דיוק, החתיך והכריזמטי, ועד המעבר לחיי משפחה – אינו מוצג כתוצאה של בחירות דרמטיות או חתירה עקבית, אלא כהצטברות של מצבים שאליהם היא נכנסת ומסתגלת. גם הרגע החריג לכאורה של יוזמה, כאשר היא מציעה לסוכן האמנים עסקה אינטימית בתמורה לתפקיד, אינו מערער את הדפוס הזה. היתה פה אולי הזדמנות לרגע של מתח וחרטה, אבל הוא מסתיים בסירוב ונשיקה אבהית. איזה עולם מושלם! הפסיביות שלה מרגיזה אותי: היא מקבלת הכול כמעט ללא מאמץ, אך משליכה הזדמנויות באדישות, כאילו דבר אינו באמת תלוי בה. על רקע זה, הזיהוי החוזר של לארה עם אמילי מן המחזה העיירה שלנו של Thornton Wilder מתסכל. אמילי מהמחזה היא דמות המגיעה להכרה חדה בערכם של החיים מתוך אובדן בלתי הפיך, ואילו לארה מספרת את סיפורה מתוך יציבות כמעט לא סדוקה, מבלי לשאת באמת את המחיר של האלטרנטיבה שלא מומשה. במובן זה, הזיהוי חושף דווקא את השוני בין הדמויות, ולכן אינו מצליח, לדעתי, להעניק עומק לבחירה שלא הוכרעה באופן פעיל מלכתחילה.
לצד החלקת המתח ועיצוב דמות פסיבית, הרומן מעמיס גם מערך של תחבולות ספרותיות שאמורות להעניק לו עומק, אך בפועל יוצרות תחושה של עודפות ואף מלאכותיות. הסיפור מעוצב כרצף של מסגרות מקוננות : אישה בוגרת המספרת לבנותיה על תקופה שבה שיחקה בהצגה, שבתוכה שזור שוב ושוב תוכן המחזה העיירה שלנו, כך שנוצר מבנה של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. אולם במקום שההקבלה בין הרמות תייצר עומק, היא נוטה להפוך למעין חזרתיות כמעט פרודית, של “אספר לך סיפור על מישהי שמספרת סיפור”. לכך מצטרף שימוש תכוף ב־ name dropping ובהישענות על “אילנות גבוהים” : אזכורים לגן הדובדבנים של צ'כוב, לבארטלבי הלבלר של מלוויל, ולמסורת התיאטרונית הקאנונית , שאינם נטמעים אורגנית במרקם הסיפורי אלא פועלים כקישוטים תרבותיים המאותתים על עומק במקום לייצר אותו. גם האיזכור האגבי של בעיות מרכזיות של העידן הנוכחי: משבר האקלים, פמיניזם, קפיטליזם ללא העמקה יוצר תחושה של תחבולות ללא משקל רגשי או רעיוני ממשי, ולעיתים אף מחזקות את התחושה שהסיפור מבקש לשכנע בעושרו במקום לאפשר לו להתגלות.
עם זאת, אולי אפשר להבין את הבחירות האסתטיות והנרטיביות של אגם טום לא רק כחולשה, אלא גם כביטוי לרגישות לרגע היסטורי מסוים. מגפת הקורונה נוכחת בספר: האיחוד המשפחתי מתרחש על רקע המשבר והצורך בידיים עובדות בחווה, שמביא את כולם להתכנס סביב קטיף הדובדבנים. בתוך תקופה של אי־ודאות, אובדן וחוסר שליטה, הרומן פונה לדימויים של יציבות, ערגה לחיים הפשוטים של פעם, נוסח "בית קטן בערבה" : חיי חווה, משפחתיות וקהילתיות, ניתוק ממסכים ובמקומם חזרה למלאכת כפיים כגון תפירה, שמיכות טלאים משאריות בד, וכמובן קטיף ידני של דובדבנים, ומציע דרכם סוג של נחמה תרפויטית. בהקשר הזה, ייתכן שדווקא הסירוב להחזיק את מלוא המתח בין אפשרויות חיים סותרות הוא מה שמאפשר לספר להציע תחושת יציבות ומשמעות בתקופה שבה אלו התערערו. לכן, גם אם אפשר לבקר את ההחלקה ואת היעדר החיכוך, אפשר לראות בהם בחירה מודעת . מי שמוכן להתמסר ל“פלא המזהיר” הזה – כנראה גם ייהנה מהספר.