ביקורת ספרותית על ניצבת מאת אברהם ב. יהושע
ספר בסדר

---

יש ספר שמצאתי בספריית רחוב והוא מעין קטלוג או מדריך ליצירות מוזיקה סימפונית לאורך השנים שבהן התפתחה המוזיקה הזאת, כולל מדריך למונחים השונים, התייחסות למלחינים העיקריים, לרוח התקופה ולהשפעות הדדיות. כשהייתי מספר חודשים בחל"ת לקחתי את המדריך הזה ואת האתר youtube והתחלתי להאזין ליצירות על פי הסדר, שזה קצת כמו ללמוד לשחות בהתכתבות, אבל אולי משהו מפעפע בכל זאת. ואז הגעתי למוצרט וקצת הרמתי ידיים, וגם התחלתי עבודה חדשה וכל הפרוייקט נזנח. כל זה כדי לומר שההשכלה המוזיקלית שלי מאוד מאוד חסרה.

נוגה היא מוזיקאית. ולא סתם מוזיקאית, היא נבלנית, כלומר נגנית נבל, ועל אף שהיא נולדה בישראל, התחתנה בישראל, הוריה ואחיה גרים בארץ, נוגה מתגוררת בארנהם אשר בהולנד, כי שם מצאה תזמורת שיכולה להעסיק אותה ולהעמיד לרשותה נבל וגם לתת לה תפקידי נגינה משמעותיים על במה. אז נוגה היא בת ארבעים ושתיים, גרושה ללא ילדים, כלומר גרושה בגלל שלא רצתה ילדים, והיא גם גיבורת הספר. הסופר מעניק לה את הכינוי "ניצבת" ומי שמכיר את א"ב יהושע יודע שמקצועה של דמות והבחירה להעניק לדמות מסוימת את המקצוע המסוים היא לא סתמית ונושאת איתה משמעויות עמוקות ורבדים שונים. במובן העלילתי הפשוט, אביה של נוגה נפטר, אמה נשארה לבד בדירה בשכונה הירושלמית המתחרדת, ואחיה הצעיר חוני, זה הנושא בעול הטיפול בהורה בודד ומבוגר, מנסה להעביר את האם לדיור מוגן סמוך אליו בתל אביב. האם מוכנה לעשות תקופת ניסיון כדי להרגיש איך זה, וכאן נכנסים פיתולי נדלן משפחתיים: הדירה בדי מפתח, החתום עליה הוא האב המנוח ואם האם עוזבת את הדירה ולו לתקופת ניסיון היא כבר לא תוכל לחזור. כך שנוגה הוזעקה על תקן שומרת בית, לקחה חל"ת מתזמורת ארנהיים, השביעה אותם שלא ינגנו שום יצירות לנבל בהעדרה, ובאה לארץ, לגור בדירה הירושלמית. כדי להתפרנס מסדר לה חוני חלטורות קטנות בתור ניצבת בהפקות, בסרטים ובסדרות בארץ.

הדירה ישנה וחורקת, השכנים החרדים מוזרים, ויש גם פלישות לבית פה ושם בחסות הטלוויזיה המהווה פיתוי גדול מדי לנכדי השכנים. עם כל זה נוגה מתמודדת, בעודה נמצאת בתפקיד הנוח והנעים של ניצבת, כלומר זאת שעצם נוכחותה חשובה, בלי שיש צורך שתעשה איזה דבר. כמו צקורו גיבורו של מורקמי המתכנן תחנות רכבת אך מעולם לא נוסע עליהם, כך נוגה, שבחו"ל רבים אוהבים לקרוא לה "ונוס", נהנית מתפקיד הצופה מהצד.

בסקירה על הספר "הכלה המשחררת" מניתי מספר מאפיינים לרומן ישראלי: "הוא יעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי, יעשה את זזה בלי סאבטקסט, יתעקש להכניס אלגוריות אבל גם להסביר אותן כדי שחלילה הקורא לא יפספס, והוא יתעסק במשפחה המורחבת, קרי יחסי אחים בוגרים, גיסים, גיסים לשעבר, אחיינים, הורים ודודים מזדקנים, בני דודים מדרגה שניה ומחותנים. אם סופר אמריקאי פותר בעיות של מערכות יחסים ברומן בכך שהוא יוצר גיבור שהוא בן יחיד ואז הורג לו את שני ההורים, סופר ישראלי לא יעז לעשות דבר כזה, להיפך. הוא יעורר קרובי משפחה נידחתם מתרדמתם ויזמין אותם בשמחה אל תוך העלילה". אז כאן אין הרבה מהסכסוך הערבי ישראלי, אבל יש עיסוק בענייני דת, ירושלים המתחרדת, מפגש עם ערבים בעיר העתיקה, ומנגד בהולנד פגישה עם הנוצרים ועם מהגרים מוסלמיים. יש עיסוק ביחסי משפחה - נוגה וחוני האחים הבוגרים, יש גם עניין רב-דורי מול האם ההולכת ומזקנת ומול הסירוב של נוגה להביא לעולם נכדים שישמחו את האב והאם בזקנותם. כרגיל אצל א"ב יהושע יש סימליות שנדחפת חזק לגרון ולכן נוגה, הלא היא ונוס, מתעמתת עם הגרוש שלה, זה שכבר התחתן בשנית והוליד ילדים ועדיין שרוי באהבתו אותה ורוצה ילד ממנה. ויש גם עיסוק גדול ביצירות מוזיקליות שאותן כאמור אני לא ממש מבינה. יש גם טיולים סהרוריים על גבול החלום או הסיוט שמובילים את הגיבור להבנה טובה יותר של עצמו ומעשיו, ויש המון המון תיאורי ירושלים, שאותם אני אוהבת כמובן מאוד, כי אני מכירה את העיר והם מהדהדים לי נכון.

גם לא הכל הגיוני או ברור עד הסוף. נוגה בת הארבעים ושתיים מתוארת כמי שכבר עברה מנופאוזה, והווסת המגיעה לקראת סוף הספר (סליחה על הקלקלן) מתוארת כהפתעה גמורה, אבל נשים בנות ארבעים ושתיים ולפעמים גם בנות חמישים ושתיים עדיין מקבלות וסת גם אם לא באופן שגרתי וסדור. האם עוסקת בסיפור האלהוריות של הבת, אבל חישוב גיל האם, שבעים וחמש, אל מול גיל ביתה הבכורה, רומז שגם היא לא מיהרה בהבאת ילדים לעולם. בראשית שנות השבעים של המאה שעברה לידה בגיל שלושים ושלוש, ואחר כך לידה שניה בסמוך לגיל ארבעים היו תופעה נדירה ולא עברו כשגרה רגילה של מה שנשים רגילות עושות. בזמנו בראשית שנות האלפיים נהגתי לקרוא רבות בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" ששינה את שמו אחר כך לאלהוריות ואלהוריים, ואני חייבת להגיד שיהושע לא מאוד נכנס לעומק נפשה של ישראלית שמחליטה שלא ללדת. הטיעונים בדרך כלל עמוקים ונפתלים בהרבה מטיעון קריירה כזה או אחר.

הספר הזה נכנס לקטיגוריה של סטונר, של צקורו טזאקי, של התפסן בשדה השיפון, אנשים משעממים ומשמימים שעומדים בצד החיים וגם אם טובלים בהם את קצה הרגל, לא נכנסים עם כל גופם אל עומק געש החיים. איכשהו יצא לי לקרוא באותו שבוע שני ספרים כאלה, אבל הספר הזה הרבה הרבה פחות טוב מספרו של מורקמי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ניצבת