בשבוע שעבר נפטר תא"ל (בדימוס) גיורא אבן-אפשטיין, ולכן ביקשתי לקרוא את האוטוביוגרפיה שלו, "אלוף השמים" (הוצאת קוראים, 2017), שכתב בסיוע אילן כפיר ודני דור. כשהתגייס, בשנת 1956, לא התקבל אפשטיין, בן קיבוץ נגבה, לקורס טיס והתנדב לצנחנים. "לימים, לאחר ההישגים שלי כטייס קרב, "רפול" התגאה בכך שה"אייס" הגדול ביותר של חיל האוויר הוא בכלל צנחן..." (עמ׳ 34).
כאמור, ועדה רפואית פסלה אותו מקבלה לקורס טיס והוא הפך למכונאי מטוסים. "הרצתי מנוע של מיסטר כשאני יושב בקוקפיט נעול. היתה זו אשליה נפלאה. חשתי את עוצמת המטוס, רעש המנועים, אבל עדיין הייתי רק מכונאי שהכין את המטוס להמראה. כל כך רציתי כבר להיות זה שיושב בקוקפיט ומתקדם עם המטוס לקראת המראה. האמנתי שהיום הזה יגיע" (עמ׳ 30). אפשטיין פגש את הטייס הצעיר רן פקר וביקש את עזרתו. "אם לא מקבלים אותי לקורס טיס, אני רוצה להתנדב לצנחנים" (עמ׳ 31). בקשתו התקבלה, אם כי לא בלי מאבק.
"הצטרפתי לצנחנים. מכיוון שכבר עברתי טירונות בחיל האוויר, ויתרו לי על טירונות נוספת וצירפו אותי לפלוגה ד' של מחזור נובמבר. מפקד הפלוגה היה "ארול" אהרון אשל, שהיה נשוי לבת נגבה והתגורר בקיבוץ" (עמ׳ 33). לדבריו, "זו היתה פלוגה איכותית במיוחד עם חומר אנושי מעולה. הגעתי לגדוד כמה חודשים אחרי מלחמת סיני וקרב הצנחנים במתלה. רוב אנשי הסגל של הפלוגה, וכמובן גם "ארול", צנחו במתלה והשתתפו בקרבות הקשים שם. כולם היו בעינינו גיבורים של ממש" (עמ׳ 33). כעבור שנה, כתב, "חיברו שתי פלוגות לאחת ומיינו את הטובים לקורס מ"כים ואת השאר לקורס רב"טים. הפלוגה היתה המצטיינת החטיבתית באימונים וסדרות. "רפול" היה המג"ד ומרסל טוביאס, יוצא לגיון הזרים הצרפתי, היה הסמג"ד. השניים האמינו באימונים, ניווטים ומסעות קשים, אבל לא בטרטורים" (עמ׳ 34).
שלוש שנים לאחר שחרורו שב אפשטיין לשירות קבע כמדריך צניחה וקיווה שמשם ימצא את הדרך לקורס טיס. "גיורא, אתה חוזר להיות מדריך צניחה, אמרתי לעצמי, אבל אל תשכח שאי שם בהמשך הדרך יש גם קורס טיס שמחכה לך..." (עמ׳ 43). ואכן ההימור השתלם והוא הצליח לשכנע שמי שעוסק בצניחה חופשית כשיר לטיסה. הספר כלל גם אירועים משעשעים שקרו לו בקורס. כך למשל, המפגש שלו עם מפקדו אהרון "יאלו" שביט, טייס קרב בעל מוניטין, שאותו הכיר כשהיה מדריך צניחה. "יאלו" התנהג כאילו אינם מכירים ופקד עליו להתייצב בשעה 16:30 במשרדו. אפשטיין הגיע בזמן. ו"יאלו" ישב מאחורי השולחן, שתי כוסות ויסקי לפניו. אפשטיין ניסה להסביר שאלכוהול לא עושה לו טוב. "אתה לא שותה אלכוהול. אתה שותה ויסקי..." (עמ׳ 53), הטיח בו "יאלו" וצדק. יותר מכל, סיפר, "אהבתי את אימון קרבות האוויר. הרגשתי שאני משתפר מקרב לקרב ומיישם בהצלחה את מה שאני לומד מהמדריכים, במיוחד מהטובים שבהם. הפלתי כמה מהם וגם הופלתי לא אחת. יש אתגר מיוחד להפיל את המדריך שלך..." (עמ׳ 66).
"המיראז׳ היה ה"אייס" של מטוסי הקרב בחיל האוויר. המטוס שהפיל יותר מטוסי אויב מכל מטוס אחר בהיסטוריה של החיל. מבחינתי זו היתה אהבה ממבט ראשון. כנפי הדלתא המשוכות לאחור שצמודות לגוף, האף הגבוה האצילי שלו. ידעתי שזו הבחירה שלי. מטוס הקרב עם הביצועים הטובים ביותר. לימים, גם כשתהילתו פחתה ומטוסי הפנטום שהגיעו לחיל האוויר בשלהי מלחמת ההתשה תפשו את מקומו כמטוסים המובילים של חיל האוויר, אני שמרתי אמונים למיראז׳ שלעולם לא אכזב אותי בביצועיו ובקרבות האוויר הכי מסובכים שלו. עד ליום שבו הוא נפרד מחיל האוויר" (עמ׳ 71).
במלחמת ששת הימים רשם את ההפלה הראשונה שלו בקרב אוויר מול מטוס סוחוי 7 מצרי. "סגרתי את הטווח ל-200 מטר ויריתי צרור קצר, ישר במרכז המנוע. מייד היה פיצוץ ענק וכל יחידת הזנב שלו נעלמה. החלק הקדמי של הסוחוי, כולל תא הטייס המשיך קדימה, הרים אף מעלה, ואז התהפך ונכנס לאדמה" (עמ׳ 82). לאחר המלחמה ציין החיל את הישגיו בה בנשף במלון דיפלומט בירושלים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, חילק בנשף תעודות לטייסים שהפילו מטוסי אויב. "כשהגיע תורו של גיורא רום, שהפיל במלחמה חמישה מטוסים, לקבל את התעודה, מנחה הנשף טעה וקרא לסרן גיורא רום לעלות לבמה, למרות שהוא היה עדיין סגן. הקהל באולם צעק: "סרן... סרן..." ובמחווה ספונטאנית מוטי הוד העניק דרגת סרן לגיורא רום. גם כשקראו בשמי, סרן גיורא אבן, הקהל התחיל לצעוק סרן סרן, התברר שגם על התעודה שלי נכתב סרן, אבל לאכזבתי הרבה לא הייתי באולם. באותו יום נשארתי בכוננות בחצור. נשארתי סגן ופספסתי העלאה ספונטנית בדרגה..." (עמ׳ 86).
במלחמת ההתשה, בשנת 1969 נקלעו אפשטיין והטייס שלצידו לקרב אוויר מורכב מול מספר מיגים מצריים. "סגרתי אחרי המטוס האחורי במשיכה למעלה ובטווח 400 נתתי צרור לא ארוך. המטוס התפוצץ ונדלק מיד" (עמ׳ 100). אבל אפשטיין לא ויתר. "המשכתי אחרי מספר אחד שלו, שנכנס לספליט חריף, ורצתי אחריו. סגרתי טווח וב-200 מטר, ביציאה מצלילה יריתי צרור שפגע לו בכנף שמאל. הכנף נתקה מהמטוס ונפלה והמטוס נכנס לסחרור בלתי נשלט עד שנכנס לאדמה" (עמ׳ 100).באותו יום "הרמטכ"ל חיים בר־לב, "רפול", שהיה אז קצין צנחנים ראשי ואיתו מג"דים בחטיבת הצנחנים, חזרו לרפידים לאחר סיור בקו התעלה. "רפול" המג"ד שלי בצנחנים, שמח לראות אותי ועוד יותר שמח לשמוע שהיפלתי שני מיגים רק לפני זמן קצר" (עמ׳ 101)."רפול" פנה בגאווה לבר־לב ואמר: "זה גיורא אפשטיין, הוא משלנו, מהצנחנים..." (עמ׳ 101).
לדבריו, "בשביל להפיל מטוסי אויב צריך יותר מראייה טובה. צריך להיפגש איתם וצריך להתמיד בקרב. כל עוד יש לי דלק וחימוש – אני ממשיך להילחם. יש טייסים שאחרי הפלה אחת בקרב מרגישים שהם יכולים לחזור לבסיס ולעשות את הבאזזז המפורסם מעל לשדה. הם לא ינסו להפיל עוד. אני שונה מהם" (עמ׳ 105).
מלחמת ההתשה הסתיימה באוגוסט 1970, סיכם, "וחיל האוויר סיים אותה עם תחושה קשה מתוצאות ההתמודדות הקשה עם סוללות הטילים שהוצבו בקו התעלה ובעומק מצרים. טייסת "האחת" – טייסת הקורנסים בחצור, ספגה יותר אבידות ואיבדה יותר מטוסים מכל טייסת אחרת בחיל האוויר. איבדתי חברים קרובים. חברים אחרים נפלו בשבי המצרי. נפילתו בקרב של שמואל חץ, חצקל, היתה מכה קשה לחיל. הוא היה חבר, כך גם הטייסים האחרים. היינו אז חיל לא גדול ומרבית הטייסים, לפחות הוותיקים, הכירו זה את זה. לאחר נפילתו של חץ, מוטי הוד מינה את רן פקר למפקד טייסת "האחת", למרות שהיה חסר ניסיון כטייס פנטום. במצב הקשה אליה נקלעה טייסת הקורנסים, היה נכון מצד מפקד חיל האוויר להציב בראשה מפקד סמכותי מנוסה וטייס קרב מהטובים שהיו בחיל" (עמ׳ 104)
במלחמת יום הכיפורים שירת אפשטיין במטה החיל, אך התעקש לטוס ולקחת חלק בלחימה. באחת הטיסות נקלע לקרב אוויר מול יותר מעשרה מיגים.הקרב כולו התנהל ממערב לתעלה מדרום לאיסמעיליה ומערבה לכביש סואץ־קהיר. בחיל האוויר, כתב, "היה כינוי לאזור הזה: טקסס. זה המקום שבו שולפים. מי ששולף ראשון – מנצח. אזור מישורי נוח לטיסה. כאן נערכו רוב קרבות האוויר הגדולים בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים" (עמ׳ 142). הוא רדף אחר המיג המוביל אשר "הצליח להשלים את הספליט ולפתע ראיתי אותו יוצא מתוך ענן האבק" (עמ׳ 141). זה לא עזר למיג. "ברגע שהבחנתי שהוא יוצא מהאבק במהירות נמוכה מאד, נכנסתי אחריו. יריתי בו צרור והוא התפוצץ באוויר" (עמ׳ 141).
"צריך היה לנהל את המלחמה אחרת. אפשר היה להביא את חיל האוויר לביטוי גדול יותר במלחמה, מכפי שהיה. כאשר מפקדי חטיבות שריון שלחמו בקו התעלה ובסיני וברמת הגולן, או מפקדי המעוזים המכותרים, שאלו איפה היה חיל האוויר במלחמה, הם לא שאלו את זה ללא סיבה" (עמ׳ 150). לדבריו, "לא כל הטייסים גילו אותה נחישות. אמרתי לטייסי היירוט שאם חיל האוויר היה נלחם כמו שצריך – היינו מפילים פי שניים מטוסי אויב. לא הסתרתי את דעתי שחלק מהם המשיכו את מה שהיה במלחמת ההתשה. זה היה ספורט" (עמ׳ 154). מה שהתאים אז, אמר, "לא היה נכון למלחמה על קיומה של המדינה" (עמ׳ 154). לתפיסתו, "מי שנשא בעיקר הנטל והסכנה, ביצע את המשימות הקשות ביותר וספג את האבדות הגדולות ביותר היו טייסי הסקייהוק והפנטום. לצד כוחות הקרקע. השריון, הצנחנים, החי"ר ושאר היחידות שנשאו בנטל בלימת האויב בתנאים הקשים שבהם נפתחה המערכה" (עמ׳ 154).
"בתחום האוויר־אוויר, אמרתי, המלחמה לא היתה קשה ובמקרים לא מעטים התייחסות הטייסים לא היתה נכונה. הם היו צריכים להיות עם סכין בין השיניים. וזה לא תמיד היה כך" (עמ׳ 154). אפשטיין ציין כי "זו היתה ביקורת לא קלה אבל אמיתית. נכון שהמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. של חיל האוויר ושל צה"ל, אבל אסור היה, וכך הרגשתי, שלא להגיד את הדברים. גם אם הם קשים ולא תמיד נעימים לשומע" (עמ׳ 154). זהו כלל שיש לשמר.
על לחימתו במלחמת יום הכיפורים עוטר אפשטיין, שלימים גם היה למפקד טייסת, בעיטור המופת. 17 הפלות רשם אפשטיין בשירותו. שיאן ההפלות הסילוני העולמי. אגדה שהיתה באמת. הספר שכתב מרתק לקריאה וסיפורי קרבות האוויר קופצים מבין הדפים והקורא ממש רואה אותם למול עיניו. חבל שדור וכפיר שסייעו בידו לא הקפידו יותר בפרטים. כך למשל, באחד מתיאורי הקרבות ציין המחבר בסופו כי הפיל ארבעה מטוסי אויב אך לקורא תיאר בפירוט כיצד הפיל רק שלושה. ההפלה החסרה קרתה גם קרתה אך תיאורה נשמט מיד המחבר והם לא סייעו בידו. חבל. גם כך זהו ספר מרתק על לוחם נדיר באוויר ובכלל.















