מקרוני, אין משהו איטלקי יותר מזה, האיטלקים אוכלים פסטה כל יום ובעיקר בצהריים, מקרוני זה השם שהאיטלקים תמיד השתמשו הרבה לפני המילה ספגטי.

ואומרים פסטה (בצק) אך יש שני סוגים של פסטה, טרייה ויבשה, הטרייה תתקלקל כעבור מספר ימים אפילו במקרר ואילו היבשה יכולה להחזיק מעמד שנים.

וזה שהפסטה היבשה יכולה להחזיק מעמד שנים זה אחד מהמצאות המזון הגדולות של המערב.

יש כאלה שיזכירו את המזלג כאחד האמצאות הגדולות של המערב אבל ישנם עמים שיחלקו על כך, טוב נו הם לא אוכלי פסטה גדולים.

אז מה השוני בין פסטה לנודלס יש שישאלו, השוני הוא שנודלס מכינים מאורז ואילו פסטה מכינים מחיטת דורום.

הנודלס קיים בסין כבר אלפי שנים ואוכלים אותו עם מקלות בעוד שאת הפסטה שקיימת רק כמה מאות שנים באיטליה אוכלים עם מזלג.

למרות שלא תמיד היו אוכלים את הפסטה עם מזלג, השימוש במזלגות לפסטה היה נפוץ יותר במאה ה-19 כשהחלו להשתמש בעגבניות לרוטב.

לפני זה רוב העניים אכלו את הפסטה עם הידיים בניגוד לאריסטוקרטיה שאכלו עם מזלג כלומר את מה שאנו קוראים היום ספגטי.

העניים אכלו עם הידיים כי את הפסטה אכלו כפי שהיא בלי רטבים, היא בושלה עם מים מומלחים ורק לעיתים היו מוסיפים לבישול נתח חזיר עבור הטעם.

האיטלקים שרצו לתבל זאת היו מוסיפים גבינה קשה מגורדת.

הפסטה מקורותיה מסיציליה, חיטת דורום הובאה לשם על ידי הערבים והפסטה נאכלה בעיקר על ידי האריסטוקרטיה האיטלקית והיהודים.

משם היא נדדה ביחד עם חיטת הדורום לדרום איטליה והתפתחה בנאפולי.

במאות ה-14 וה-15 היא עדיין הייתה יקרה, ונאכלה בעיקר על ידי המעמד הבינוני-גבוה.

העניים אכלו בעיקר לחם, דייסה מחיטה או שעורה, בשר, גבינה קשה, וכרוב.

כשהפסטה התפתחה ליבשה וזולה היא תפסה תאוצה בקרב העניים.

במאה ה-19 מפעלים כבר החלו לייצר פסטות יבשות להמונים, ורוטב העגבניות החל.

לפני המאה ה-19 האיטלקים היו מפזרים על הפסטה גבינה קשה מגורדת.

אם הייתם יושבים בנאפולי במסעדה במאה ה-19 אומנם האיכות של הפסטה הייתה טובה יותר מהאיכות מהדוכנים ברחוב אבל קרוב לוודאי שלא הייתם מרוצים כי בימים ההם את הפסטה בישלו עד הסוף כמו נודלס והמושג "אל דנטה" כלומר לא לגמרי מבושל עד הסוף, עוד לא הומצא, ולכן לא הייתם מרוצים, אל דנטה החל רק בסביבות תחילת המאה העשרים.

האיטלקים בהחלט אוהבים את הפסטה שלהם, ויש מאות צורות, הם מוסיפים למנה שמן זית, שום, בצל ובזיליקום ולפעמים גם בייקון לא מעושן, פטריות או פלפל שחור. ומי שלא אוהב בזיליקום יכול להשתמש באורגנו במקום.

האיטלקים נוהגים ללפף את הספגטי עם המזלג, ובתחילת המאה העשרים היה אף נהוג להשתמש בכף כמשענת לפעולת הליפוף במקום הצלחת.

האיטלקים כיום אוכלים פסטה במנות קטנות יותר מהאמריקנים, והוא משמש בעיקר כמנה ראשונה ולא עיקרית.

מכל צורות הפסטה הקיימות הכי נפוץ בעולם הוא הספגטי, אבל גם מקרוני, פנה, קונקיליה ופוסילי.

ומי שרוצה פסטה בצורת אורז יבקש אורזו (ריזוני) שמשמעותה באיטלקית זה שעורה.

ואם כבר מדברים על צורות של פסטה נזכיר גם את מה שהיה מאוד נפוץ לפני מאות שנים כמו דפי פסטה ללזניה, ורמיצ'לי, ופסטת טליוליני.

ולסיום נזכיר את ההמצאה החדשה לפסטה, פסטה עם רוטב שמנת, הפסטה הייתה להיט גדול באיטליה בשנות השמונים אבל האיטלקים רובם כבר ויתרו על זה.

פסטת ספגטוני ברוטב קרבונרה, רוטב שעשוי מביצים, גבינת פקורינו, פלפל שחור, גואנצ'לה (לחי חזיר) או פנצ'טה (בייקון לא מעושן).

אם אין גבינת פקורינו אפשר להשתמש בגבינת פרמזן.

פסטת פפרדלה או טליאטלה ברוטב בולונז, 50 אחוז חזיר, 30 אחוז בקר, 20 אחוז עגל, עגבניות, קצת בצל אדום סלרי וגזר, שמן זית, יין אדום, קצת חלב, מלח ופלפל שחור. וגבינת פרמזן מעל.

הראמאיאנה של הנומאן.
הרבה שנים חייתי ביער, הרבה דברים קרו, אך כולם מתגמדים לעומת המלחמה בלנקא.
זו הייתה הפעם הראשונה שכל שבטי היער התאחדו תחת מנהיג אחד, וזו הייתה גם הפעם הראשונה שבני יער ניצחו עיר מתקדמת.
לא רק המלחמה הייתה מאורע בלתי נשכח, גם הגשר שבנינו היה הדבר הגדול ביותר שנעשה.
35 קילומטר של אבנים מהחוף של הודו ועד סרי לנקא.
הכל החל מחטיפתה של סיטה ע"י ראוונה מלך לנקא.
סיטה כמובן לא הייתה היחידה שנחטפה ע"י מלך לנקא, רבים לפניה נחטפו על ידיו.
למלך לנקא היה תחביב מגונה, לחטוף נשים נשואות ולאנוס לא נשואות.
אבל כשהוא חטף את סיטה הוא עשה את הטעות הגדולה של חייו.
הוא לא חשב שצבא של בני יער ילחמו בו, וגם אם כן הוא לא היה מודאג כי הרי אין לנו כלי מלחמה משוכללים כמו שלהם יש.
הוא לא לקח בחשבון אפשרות שכל בני היער יתאחדו למלחמה נגדו.
את סיטה הוא לא אנס מהסיבה הפשוטה שהוא פחד מהקללה שהוא קולל בה אם הוא יאנוס נשים שוב.
אני עדיין זוכר את היום שבו פגשתי את ראמה ואחיו לאקשמנה.
אני וסוגריווה עזרנו לו להחזיר את סיטה.
אני רוצה קצת לספר על עצמי, שמי הנומאן, והיער הוא ביתי, אבי היה איש צבא גדול, אנחנו נקראים שבט הקופים בגלל שאנחנו חיים בשלום איתם.
הורי דאגו להשכלתי ולכן אני נחשב למשכילים מבין שוכני היער, ואני סוגד לאל הרוח.
בעזרת ראמה, סוגריווה זכה להיות מלך שוב. ראמה הרג את ואלי אחיו.
ואלי היה מנהיג בעל כוחות פיזיים אדירים, אף אדם לא יכל לנצחו בקרב.
גם ראוונה נלחם בו אך הובס. ואלי וראוונה כרתו ביניהם ברית ידידות.
סוגריווה הבטיח לראמה שיעזור לו למצוא את סיטה ולהחזירה אם הוא בתורו יעזור לו לחזור ולהיות מלך.
וכך היה, למרות שסוגריווה קצת התמהמה, מה לעשות, הוא הרי תמיד אהב מאוד נשים ויין.
אחרי תקופת הגשמים סוגריווה ארגן משלחות חיפוש, בסוף מצאנו את סיטה, אני מצאתי את סיטה, בלנקא, איזו עיר מרשימה היא לנקא, מעולם לא ראיתי עיר נהדרת כזאת.
מצאתי את סיטה בחורשה המלכותית מוקפת בשומרות, עלי לציין שבני לנקא למרות העיר המפוארת שהם בנו היו ברברים, הם היו קניבלים, לנקא גם שלטה על איזורים רבים בתוך הודו.
לכן קניבלים רבים שחיים ביערות היו עושים צרות לא רק לנו, הם גם היו עושים צרות לסגפנים שבאו לפרוש ביער, לפעמים הם גם היו פולשים לכפרים ועיירות קטנות.
אני רציתי להבריח את סיטה בחזרה להודו כאשר מצאתי אותה, אבל לא רק מטעמי צניעות שסיטה סירבה לבוא איתי, סיטה לא הייתה מוכנה שאפילו בעלה ראמה יבריח אותה להודו.
סיטה רצתה שראוונה ובני לנקא ישלמו על פשעיהם. על כך שראוונה חטף אותה, ועוד נשים רבות נוספות.
לא הייתה לי ברירה אלא לחזור בלי סיטה ולדווח לראמה שמצאתי אותה, ושהיא בסדר פחות או יותר.
מעולם לא ראיתי אדם מוכה צער כמו ראמה, אבל אפשר להבין, אישתו נחטפה והוא לא יכל לעשות שום דבר בעניין בלי העזרה שלנו, הוא נושל ממלכתו ל-14 שנה. חי ביער במשך שנים עם אשתו ואחיו לאקשמנה.
לאקשמנה הוא בחור עשר, אבל קצת חמום מוח הייתי אומר, אני ואלמנתו של ואלי, טארה, היינו צריכים להרגיע אותו כאשר המלך סוגריווה היה עסוק עם נשותיו ושתיית יין.
הוא היה בעצבים כי אחיו ראמה חיכה ביער לעזרתו של סוגריווה בחיפושים אחר אשתו כמו שהובטח לו.

עירומים, שזופים ומלאי פליאה נהרו בני ובנות ארוואק (Arawak) מכפריהם אל חופי האי ושחו לעבר הספינה הגדולה, להציץ בה מקרוב. כשירדו קולומבוס ומלחיו אל החוף, חרבות בידיהם ושפה משונה בפיהם, קידמו את פניהם בני הארוואק במזון, במים ובמתנות. קולומבוס כתב ביומנו מאוחר יותר:

הם [...] העניקו לנו תוכיים וכדורי כותנה, חניתות וחפצים רבים אחרים, שהחלפנו תמורת חרוזי זכוכית ופעמוני בזים. הם סחרו ברצון בכל רכושם [...] הם היו בנויים לתלפיות, בעלי גוף חטוב ותווי פנים נאים [...] אין להם נשק, והם אינם יודעים דבר על קיומו; כאשר הראיתי להם חרב הם אחזו בה בלהב, ונחתכו בבורותם. אין להם ברזל. חניתותיהם עשויות מקנים [...] הם יכולים לשמש משרתים מצוינים [...] עם חמישים איש נוכל לשעבד את כולם ולגרום להם לעשות כרצוננו.

בני ארוואק שחיו באיי הבהאמה דמו לאינדיאנים שעל היבשת. לפי עדותם של משקיפים אירופים רבים, אלה גם אלה ניחנו בהכנסת אורחים ובאמונה בשיתוף. תכונות אלה לא בלטו באירופה של הרנסנס, שבה כיהנו בקודש אפיפיורים, שבה משלו מלכים, שבה פרחה רדיפת הממון שאפיינה את הציוויליזציה המערבית ואת שליחה הראשון לאמריקה, כריסטופר קולומבוס.

קולומבוס כתב:

מיד עם הגיעי לאיי הודו, באי הראשון שמצאתי, לקחתי בכוח כמה מקומיים כדי ללמדם לקח ולקבל מהם מידע על האזור.

המידע שעניין את קולומבוס יותר מכול היה מקום הימצאו של הזהב. היתה זו הבטחת הזהב ששכנעה את מלך ומלכת ספרד לממן את מסעו של קולומבוס לאסיה ולאיי הודו שמעבר לאוקיינוס האטלנטי – מסע לארצות העושר, ארצות הזהב והתבלינים. שכן ככל אדם משכיל בן זמנו, קולומבוס ידע שהעולם עגול ושאיפשר להפליג מערבה ולהגיע למזרח הרחוק.
ספרד המאוחדת היתה אז מדינה צעירה, אחת ממדינות הלאום המודרניות החדשות כמו אנגליה, צרפת ופורטוגל. אוכלוסייתה, ברובה איכרים עניים, עבדה בשירות האצולה, שני המאיונים העליונים שבבעלותם היו 95 אחוז מהאדמה. ספרד כרתה ברית עם הכנסייה הקתולית, גירשה את כל יהודיה והניסה את המוּרים. כמו שאר מדינות העולם המודרני, ספרד ביקשה זהב. זהב, שלא כמו אדמה, היה יכול לקנות כל דבר.
הדעה הרווחת היתה שיש זהב באסיה, בנוסף למשי ולתבלינים שעליהם ידעו האירופים בוודאות בעקבות מסעותיהם היבשתיים של מרקו פולו ואחרים כמה מאות שנים קודם לכן. עתה, לאחר שקונסטנטינופול ומזרח הים התיכון נפלו לידי הטורקים, לא היתה לאירופה גישה לדרכים היבשתיות. היה צורך בנתיב ימי. מלחיה של פורטוגל עמלו כדי לעבור את קצהָ הדרומי של אפריקה. ספרד החליטה להמר על הפלגה ארוכה על פני אוקיינוס לא-מוכר.
בתמורה לזהב ולתבלינים שיביא עימו, הזוג המלכותי הבטיח לקולומבוס, פקיד סוחרים מעיר הנמל גנואה שבאיטליה, אורג לעת מצוא (ובנו של אורג מקצועי) ומלח מומחה, לא רק 10 אחוזים מהרווחים אלא גם את משרת המושל בארצות החדשות, ואת התהילה שבתואר חדש: אדמירל הים האוקייני.
קולומבוס יצא לדרך עם שלוש ספינות. הגדולה שבספינותיו היתה ה"סנטה מריה", כשלושים מטר אורכה ועליה 39 אנשי צוות. הערכותיו של קולומבוס את היקף כדור הארץ, שעל יסודן חישב את דרכו, היו מוטעות. המרחק היה גדול בכמה אלפי קילומטרים מחישוביו, ולפיכך לא היה יכול להגיע לאסיה. רוחבו של הים היה חורץ את גורלו, לולא נקרה המזל בדרכו. אחרי שעברה רבע מהדרך, נקלעה הספינה לארץ לא-מוכרת ששכנה בין אירופה לאסיה – אמריקה.
אוקטובר 1492. 33 יום עברו מאז יצא הצוות את האיים הקנריים שלחופיה האטלנטיים של אפריקה. עתה נראו במים ענפים וזרדים, להקות ציפורים הופיעו – סימנים לאדמה. ב-12 באוקטובר לפנות בוקר, מלח בשם רודריגו ראה חולות לבנים לאור הירח. החולות היו חופיו של אחד מאיי הבהאמה שבים הקריבי. המלח שמבחין ראשון באדמה היה אמור לקבל פנסיה שנתית של 10,000 מראוודי עד סוף ימיו. רודריגו, עם זאת, מעולם לא זכה בפנסיה. קולומבוס טען שראה אורות בערב הקודם והפרס ניתן לו.

וכך, בקרבת החוף, פגשו קולומבוס ואנשיו בבני הארוואק ששחו לקראתם. הארוואק חיו בקהילות כפריות ופיתחו חקלאות של תירס, בטטות וקסאבה. הם ידעו לטוות ולארוג בדים, אבל לא היו להם סוסים או בהמות עבודה. ברזל לא היה להם, אך נזמי זהב זעירים קישטו את אוזניהם.
לעובדה זו היו השלכות הרות-גורל: בגינה חטף קולומבוס כמה מהם והחזיקם על ספינותיו כדי שיכוונו אותו אל מקור הזהב. כך הוא הפליג לקובה של היום, ומשם להיספניולה, האי שהיום מחולק בין הרפובליקה הדומיניקנית להאיטי. פירורי זהב שמצא בנהרות ומסכת זהב שניתנה לו שם במתנה מידי ראש שבט הציתו בקולומבוס חזיונות על שדות זהב נוצצים.
בהיספניולה עלתה "סנטה מריה" על שרטון ופורקה. מקרשיה נבנה הבסיס הצבאי האירופי הראשון בחצי הכדור המערבי. הוא נקרא "נאווידאד" (חג המולד) ואויש על ידי שלושים ותשעה אנשי צוות. משימתם היתה למצוא זהב ולאחסנו. הם חטפו אינדיאנים נוספים והעלו אותם על הספינות הנותרות. במקום אחר באי הם רבו עם אינדיאנים שלא רצו למכור להם את המספר הנדרש של חצים וקשתות. שניים מהם שוספו בחרב ודיממו למוות. ואז "ניניה" ו"פינטה" הפליגו לאיים האזוריים ולספרד. כשמזג האוויר התקרר, האינדיאנים שעל סיפונן החלו לגווע.
דיווחיו של קולומבוס לחצר המלכותית במדריד היו ראוותניים. הוא עמד על כך שהגיע לאסיה (למעשה היתה זו קובה) וכן לאי לחופיה של סין (היספניולה). בתיאוריו שימשו בערבוביה מציאות ובדיון:

היספניולה היא נס. הרים וגבעות, מישורים ושדות מרעה, פוריים ויפים [...] לא ייאמן טיבם של המעגנים והנהרות, הם רחבים וברבים מהם יש זהב [...] תבלינים רבים יש שם, ומכרות של זהב ומתכות אחרות.

והוא ממשיך וכותב: "האינדיאנים הם כה נאיביים ונדיבים שמי שלא חזה בהם לא יאמין. הם לעולם לא יסרבו לך. להפך, הם מוכנים לחלוק עם כולם..." לסיכום ביקש מעט סיוע מהוד מלכותם, שתמורתו יביא עימו ממסעו הבא "את כל הזהב שהם זקוקים לו [...] וכמה עבדים שיבקשו". דבריו היו מלאים חרדת קודש: "כך גומל אדוננו האל הנצחי להולכים בנתיבו בעקבות הבלתי-אפשרי לכאורה".
דיווחיו של קולומבוס הותירו כנראה רושם עז על הוד מלכותם. הם ציידו אותו למסעו השני בשבע-עשרה ספינות ובכאלף ומאתיים מלחים. המטרה היתה ברורה: עבדים וזהב. ואמנם, הספרדים עברו מאי לאי בים הקריבי ולקחו אינדיאנים בשבי. עם הזמן, ככל שנפוצה השמועה בדבר כוונותיהם של האירופים, הם נתקלו ביותר ויותר כפרים נטושים. בהאיטי גילו כי כל מלחי מבצר נאווידאד נהרגו בקרב עם האינדיאנים, לאחר שיצאו בכנופיות למסעות ברחבי האי בחיפוש אחר זהב. השלל העיקרי שהביאו ממסעות אלה היה נשים וילדים, עבדים ושפחות למטרות מין ועבודה.
מבסיסו שבהאיטי החל עתה קולומבוס לשלוח משלחת אחר משלחת אל פנים היבשת. זהב לא נמצא, אבל היה צריך למלא את הספינות החוזרות לספרד בסחורה כלשהי. בשנת 1495 נערכה פשיטת עבדים גדולה, שבה נחטפו אלף וחמש מאות גברים, נשים וילדים מבני הארוואק. האסירים הושמו במכלאות תחת השגחתם של הספרדים וכלביהם, וחמש מאות המוצלחים שבהם הועמסו על ספינות ונשלחו לספרד. מבין אלה, מאתיים מתו בדרך. האחרים הגיעו לספרד, שם העמידם סגן הבישוף למכירה. הלה העיר: "על אף שהעבדים עירומים כביום היוולדם, אין הם מראים בושה גדולה מזו של חיות". קולומבוס כתב מאוחר יותר: "בשם השילוש הקדוש, הבה נמשיך לשלוח עבדים ככל שניתן למוכרם".
אבל עבדים רבים מדי מתו בשבי. קולומבוס כמעט נואש מלהמציא דיבידנדים למשקיעיו. הוא היה חייב לקיים את הבטחתו שימלא את הספינות בזהב. הוא ואנשיו דמיינו שבמחוז סיקאו שבהאיטי שוכנים מרבצי זהב ענקיים. הם פקדו על כל תושב בן ארבע-עשרה ומעלה באי לאסוף זהב בכמות מסוימת כל שלושה חודשים. מי שעמד במכסה קיבל אסימון מנחושת לתלות על צווארו. ידיו של כל אינדיאני שנמצא ללא אסימון נכרתו והוא דימם למוות.
משימתם של האינדיאנים היתה בלתי-אפשרית. הזהב היחיד בסביבה היה פזור בנחלים בפירורים. כל שנותר להם היה לברוח, לשמש ציד לכלבים ולהירצח.
צבא ההתנגדות הארוואקי שהתגבש בתגובה נאלץ להתמודד מול ספרדים בעלי שריון, רובים, חרבות וסוסים. שבויי מלחמה נהרגו בתלייה או הועלו על המוקד. התאבדויות המוניות פשטו בקרב הארוואק. תינוקות הומתו כדי להצילם מהספרדים. בתוך שנתיים מחצית מ-250 אלף תושביה האינדיאנים של האיטי קיפחו את חייהם – ברצח, בהתעללות ובהתאבדות.
עד מהרה התברר שלא נותר זהב. האינדיאנים הפכו לעובדי כפייה בחוות ענק שכונו "אנקומיינדאס" (encomiendas), שבהן הם הועבדו בקצב רצחני ומתו באלפיהם. בשנת 1550 נותרו כחמישים אלף אינדיאנים על האי. לפי דיווח משנת 1650, לא נותר מתושביו המקוריים של האי ומצאצאיהם שריד.
מצוי בידנו מקור מידע חשוב, ואף יחידי בנושאים מסוימים על הנעשה באי לאחר בואו של קולומבוס. המקור הוא ברתולומיאו דה לאס קאסאס, שהשתתף בכיבוש האי ככומר צעיר. למשך זמן מה הוא היה בעליה של אחוזה, אך עד מהרה ויתר עליה והחל למתוח ביקורת בוטה על אכזריותם של הספרדים. לאס קאסאס העתיק את יומנו של קולומבוס, ובשנות החמישים שלו החל בכתיבת ההיסטוריה של איי הודו. בספרו רב-הכרכים, הוא מספר כי האינדיאנים זריזים ומסוגלים לשחות למרחקים ארוכים – בייחוד הנשים. הם אינם פציפיסטים מוחלטים: מדי פעם הם נלחמים בשבטים אחרים, אך הנופלים אינם רבים. הם נלחמים כאשר נגרם להם עוול אישי, ולא בשל פקודותיהם של קצינים או מלכים.
היחס לנשים בחברי האינדיאנית זעזע את הספרדים. לאס קאסאס מתאר כך את היחסים בין המינים:

אין דיני אישות; גברים ונשים בוחרים ועוזבים את בני זוגם כרצונם, ללא עלבון, קנאה או כעס. הם מתרבים בשפע; הנשים ההרות עובדות עד לרגע האחרון ויולדות כמעט ללא כאב; למחרת הן רוחצות בנהר ולאחר מכן הן נקיות ובריאות כשם שהיו לפני הלידה. אם הן מואסות באישן, הן מפילות את עובריהן בעזרת עשבים ומכסות את מבושיהן בעלים ובבד כותנה; אם כי ככלל, גברים ונשים אינדיאנים מתייחסים לגוף עירום לחלוטין באותו שוויון נפש שבו אנו מביטים בראשו של אדם או בידיו.

לפי לאס קאסאס, אין לאינדיאנים דת; על כל פנים, אין להם מקדשים. הם חיים בתוך

בניינים משותפים גדולים בצורת פעמון המכילים עד 600 בני אדם בו-זמנית [...] הבניינים בנויים מעץ חזק מאוד וגגותיהם עשויים כפות תמרים [...] בין אוצרותיהם נוצות ציפורים צבעוניות, חרוזים מעצמות דגים, ואבנים לבנות וירוקות שבהן הם מקשטים את אוזניהם ושפתותיהם; אך אין הם מייחסים ערך לזהב ולחומרים יקרים אחרים. אין להם מסחר, והם אינם קונים או מוכרים; הם תלויים לחלוטין בסביבתם הטבעית לפרנסתם. הם נדיבים ביותר בחלוקת רכושם, ובאותה מידה חומדים את רכושו של הזולת ומצפים למידה דומה של חופשיות מצדו.

בכרך השני של ההיסטוריה של איי הודו הוא מתאר את יחסם של הספרדים לאינדיאנים. התיאור הוא ייחודי וראוי לצטטו באריכות:

אין סוף לעדויות [...] על מזגם הנוח והשלֵו של הילידים [...] אך אנו ניסינו להתישם, לאונסם, להורגם, להטיל בהם מום ולהורסם; אין זה פלא אפוא שהם מנסים להרוג אחד מאיתנו מפעם לפעם [...] אמת היא כי האדמירל היה עיוור, כמו יורשיו, וכה גדול היה להטו לרצות את המלך עד שפשע פשעים חסרי תקנה נגד האינדיאנים.

לאס קאסאס מספר שהספרדים "נהיו אנוכיים מיום ליום" ושלאחר זמן מה הם סירבו ללכת ברגל, אפילו מרחקים קצרים. "כאשר מיהרו, הם רכבו על גבם של אינדיאנים", או שנסחבו בערסלים על ידי קבוצות אינדיאנים שהתחלפו במעין מירוץ שליחים. "היו להם גם אינדיאנים שנשאו עלים גדולים כדי להצל עליהם, ואחרים שנופפו בנוצות אווז כדי להשיב את רוחם".
מרות מוחלטת הולידה אכזריות מוחלטת. הספרדים "לא היססו לשסף עשרות אינדיאנים כדי לבחון את חדות סכיניהם". לאס קאסאס מספר איך "שני נוצרים-כביכול פגשו שני נערים אינדיאנים ותוכיים בידיהם. הם לקחו את התוכיים ולשם שעשוע ערפו את ראשי הנערים".
ניסיונותיהם של האינדיאנים להגן על עצמם נכשלו. מי שברח לגבעות ניצוד ונהרג. וכך, מדווח לאס קאסאס, "הם סבלו ומתו במכרות ובעבודות אחרות בשתיקה נואשת, באין להם נפש בעולם שאליה יוכלו לפנות לשם סעד". הוא מתאר את העבודה במכרות:

[...] הם פורסים הרים פרוסה אחר פרוסה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה אלף פעם; הם חופרים, שוברים אבנים ומעבירים עפר על גבותיהם כדי לרוחצו בנהרות. רוחצי הזהב עומדים במים כל הזמן, וגבותיהם נכפפים עד שהם נשברים; המים פולשים למכרות, ואז משימתם האיומה היא לנקזם. קערה קערה מוצאים המים ונשפכים מחוץ למכרה.

שישה או שמונה חודשי עבודה במכרות נדרשו לכל צוות כדי להשיג כמות זהב מספקת להתכה. בכל פרק זמן כזה, כשליש מהעובדים היו מתים.
בעוד הגברים נשלחו למרחקים כדי לעבוד במכרות, הנשים נותרו לעבד את האדמה. עבודתן היתה לחפור ולערום אלפי תלוליות לצמחי קסאבה.

הנשים והגברים נפגשו רק פעם בשמונה או בעשרה חודשים, ואז הם היו כה מותשים ומדוכאים [...] שהם הפסיקו להתרבות. עולליהן של האמהות המשועבדות והמורעבות מתו עד מהרה מחוסר חלב, ומסיבה זאת מתו 7,000 ילדים בשלושה חודשים במשך שהותי בקובה. היו אמהות שהטביעו את ילדיהן בייאושן [...] כך, הגברים מתו במכרות, הנשים מתו בעבודה, והילדים מתו מחוסר חלב [...] ובתוך זמן קצר הארץ הזו, כה גדולה, כה חזקה ופורייה [...] היתה לשממה [...] עיני ראו מעשים אלה, הזרים כל כך לטבע האדם, ועתה אני רועד בכותבי.

עם הגיעו להיספניולה ב-1508, אומר לאס קאסאס, "חיו רק 60,000 בני אדם על האי הזה, כולל אינדיאנים; כך שבין 1494 ל-1508 נספו שלושה מיליון בני אדם במלחמה, בעבדות ובמכרות. מי יאמין לזאת בדורות הבאים? אני ראיתי זאת במו עיני ומתקשה מאוד להאמין".

כך, לפני יותר מחמש מאות שנה, החלה ההיסטוריה של הפלישה האירופית אל היישוב האינדיאני ביבשות אמריקה. אנו קוראים את לאס קאסאס ונוכחים שההתחלה הזאת (בין שהיו 3 מיליון אינדיאנים כפי שהוא טוען, ובין שפחות ממיליון כפי שטוענים היסטוריונים מסוימים או 8 מיליון לטענתם של אחרים) כולה כיבוש, עבדות ומוות. אולם כאשר אנו קוראים בספרי ההיסטוריה לילדים בארצות הברית, הכול מתחיל בהרפתקה הרואית, ללא שפיכות דמים. "יום קולומבוס" הוא יום חג.

אם באיליאדה היה לנו פרטי פרטים על המלחמה הגדולה בין היוונים לטרויאנים, באודיסיאה יש לנו גיבור מלחמה עייף שחוזר אחרי 20 שנה אל אשתו בנו ומולדתו.
אודיסאוס כבר עייף, הוא איבד את כל חבריו, אם בקרבות ואם בים.
אודיסאוס נלחם 10 שנים במלחמת טרויה והוא התמהמה עוד 10 שנים ברחבי הים התיכון.
למה? תעלומה.
שנה שלמה הוא חי עם קירקה ועוד שבע שנים הוא חי עם קליפסו.
קליפסו היתה צעירה ויפה אך בכל זאת הוא העדיף לחזור לאשתו המבוגרת. הרוח מנצחת את החומר. האהבה מנצחת את היופי.
המחזרים רוצים להתחתן עם אשתו שמחכה לו, כי כל אחד רוצה להיות שליט האי איתקה.
פנלופה אשתו, היא סמל הנאמנות המוחלטת. היא מחכה לבעלה 20 שנה ומוצאת דרכים לעכב את נישואיה לאחד המחזרים.
בנו טלמכוס עדיין בחור צעיר, המחזרים מתיישבים לו בבית משתלטים על ארמון אביו ואוכלים לו את כל המזון והיין.
הם גם מנסים לחסל אותו.
טלמכוס הצליח לחמוק אל ספרטה למקום מגוריהם של מנלאוס והלנה, אחיו הגדול של מנלאוס אגממנון שליט יוון כבר נרצח על ידי אשת אגממנון ובן זוגה החדש.
טלמכוס חיפש לדעת אם אביו מת או שעדיין חי ומתעכב.
אודיסאוס הפיקח מכל לוחמי יוון מגיע לאי שלו מחופש לקבצן.
בסופו של דבר הוא מחסל את כל המחזרים ותולה את כל המשרתות ששיתפו פעולה איתם.
אודיסאוס חזר הביתה בסופו של דבר, בית שמלכתחילה לא רצה לעזוב.
אודיסאוס גויס למלחמה בניגוד לרצונו, למה לו לעזוב את אשתו בגלל האישה המופקרת, הלנה? או כפי שנקראה בפי היוונים - הכלבה.

אותיות עבריות, אם לומר לכם את האמת מעולם לא הקדשתי מחשבה עמוקה לצורת האותיות העבריות, היה ברור לי באופן לא כל כך ברור שיש הבדל בין צורות האותיות שאני רואה בעיתונים או בשלטים או במודעות אבל או בספרי קודש או בספרים שקראתי או בספרונים של האוניברסיטה המשודרת אבל לא ממש הקדשתי להם תשומת לב מיוחדת.
אבל אז קרה משהו, אימא שלי הגיעה לתאילנד למשך חודש שלם, וכאשר היא הייתה מנותקת לגמרי מן העבריות היא לפתע ראתה את דלפק אל על, בתאילנד, בחזרה לארץ, דבר שגרם לה לנשום לרווחה ובשמחה גדולה היא אמרה שסוף-סוף היא רואה שוב את האותיות שלנו. התגובה שלה הזכירה לי חרדי שרואה את הכותל שוב אחרי שנים של געגוע.
מסתבר שיש היסטוריה מרתקת לצורת האותיות העבריות.
נתחיל מהגופן כלומר מהפונט כלומר מצורת האותיות.
אז באיזה גופן רוב הספרים והעיתונים בארץ משתמשים?
הם משתמשים בגופן פרנק-ריהל שעוצב ב-1908 בגרמניה.
ולמה הוא עוצב? מפני שבתקופה הזאת החלה החילוניות והציונות והיה צורך בכתב שישמש לספרות חילונית ולא דתית.
לפני זה רוב הכתבים היו כתבים דתיים כמו התנ"ך, התלמוד, פירושים לספרי הקודש וספרים שהתעסקו ביהדות.
במאה ה-19 בעיקר השתמשו באותיות סת"ם כלומר האותיות שמופיעות בספרי התורה, התפילין והמזוזות.
וברש"י שהיו אותיות שנתנו פירושים.
וכתב וילנא לתלמוד.
כתב וילנא (בליטא) היה כתב חשוב מאוד ונפוץ מאוד במאה ה-19 והופיע בעיקר בתלמוד ובסידורים (סידורים כלומר ספר התפילות היהודי).
עוד כתב מאוד חשוב במאה ה-19 היה כתב דרוגולין שעוצב בגרמניה.
לגבי עיצוב ישראלי של כתב דתי ניתן לראות בתנ"ך קורן כלומר בגופן קורן, 1962, מופת שבא מתוך עמל.
ומה לגבי הכתבים שלפני וילנא?
ניתן להזכיר את הדפוס של דניאל בומברג ודפוסי ליוורנו מאיטליה.
עוד יוצר אותיות נשכח שברצוני להזכיר פה הוא גיום לה-בה מהמאה ה-16 שיצר אותיות עבריות מושלמות ביופיין. עד המאה ה-19 כתב הדפוס העברי מעולם לא הגיע לשלמות צורנית שכזאת.
היו עוד הרבה כתבים עבריים אבל אלו לא היו אותיות דפוס, ומכיוון שכך היה הרבה גיוון בצורת האותיות.
אחד מהחשובים מכתבי היד מכונה "כתר ארם צובא" מהמאה ה-10 לספירה, בטבריה.
יש להזכיר שכתב היד שאנחנו הישראלים כותבים בו הומצא בימי הביניים באירופה ומכונה כתב עברי רהוט או כתב קורסיבי, הוא שומש לכתיבה מהירה והוא נכתב לא רק לשפה העברית אלא גם לשפת היידיש שהשתמשה באותיות עבריות.
דבר נוסף שרוצה אני להעיר את תשומת ליבכם הוא הניקוד.
הניקוד כפי שאנחנו משתמשים בו כיום התפתח גם הוא בימי הביניים, בטבריה, כאשר השפה העברית נהפכה לפחות מדוברת והיה חשש שאנשים לא ידעו איך לדקלם את הכתב העברי.
בואו עתה נחזור למציאות הישראלית העכשווית ואל גופן פרנק-ריהל, הגופן שאין לו מתחרים בכתב החילוני.
אז כפי שכבר הוזכר כתב זה עוצב ב-1908 בגרמניה, וזמנים חדשים מביאים גופנים חדשים, גופן עברי יפה מאוד עוצב בידי הטיפוגרף הנרי פרידלנדר, גופן "הדסה", בשנות ה-60.
אם למישהו יצא לקרוא את הספרים הקצרים של האוניברסיטה המשודרת בהוצאת משרד הביטחון אז הוא יודע בדיוק איך נראה גופן זה.
בשנות ה-80 היה ניסיון של עיתון מעריב לגופן חדש בעיתון, כזה שהיה מודרני יותר מפרנק-ריהל מ-1908, גופן "נרקיס", הקוראים לא אהבו אותו ומעריב נאלצה לחזור לפרנק-ריהל.

אז בשביל מה לקרוא את האיליאדה? מה זה נותן לנו?
בואו נתחיל בהתחלה, כי האיליאדה מתחילה בספר החשוב ביותר שנכתב בתרבות המערב, ואין להבין את המערב וספרות המערב ואמנות המערב בלעדיו, ואין להבין את תולדות יוון ורומא מבלי לקרוא בו.
אפילו אלכסנדר מוקדון היה שם מתחת לכרית השינה שלו את האיליאדה (וסכין).
אז במה מדובר?
בגדול במלחמה שארכה 10 שנים בין היוונים לבין הטרויאנים שחיו בחוף הים המערבי של תורכיה כיום.
אנסה להסביר את העלילה בקצרה, יש לנו את מלך ספרטה, מנלאוס, אבל זו ספרטה קדומה יותר לא הספרטה הלוחמנית שכולנו מכירים שנוצרה מאוחר יותר.
מנלאוס היה האח הקטן של אגממנון שליט יוון.
למנלאוס היתה אישה ושמה הלנה והיתה להם בת משותפת.
פריס, נסיך טרויאני בא לביקור רשמי אצל מנלאוס.
מנלאוס נעדר מהבית, וכשהוא נעדר מהבית פריס לקח את אשתו, הלנה עזבה מרצונה החופשי.
בעולם הקדום דבר כזה זו שערוריה שאין לעבור עליה בשקט. מה גם שנסיכי יוון התחייבו לכבד את נישואי מנלאוס והלנה. וזה גם נתן ליוונים תירוץ טוב למלחמה כלומר כסף אדמות נשים ותהילה.
האיליאדה מתחילה את הסיפור מהשנה ה-9 למלחמה ומסתיימת קצת אחרי מות הקטור גיבור טרויה שנהרג בידי אכילס הלוחם הטוב ביותר של היוונים.
מה שקרה במשך 9 שנות המלחמה ולפני המלחמה אנחנו יודעים מספרים אחרים כמו קווינטוס סמירנאיוס "פוסט-הומריקה", ומתקצירים של המחזור האפי. המחזור האפי כלומר מספרים אבודים שכתבו על מה שקרה לפני האיליאדה, בין האיליאדה לאודיסיאה ומה שקרה אחרי האודיסיאה.
באיליאדה יש טינה בין אכילס נסיך אי קטן ביוון לבין אגממנון שליט יוון.
הטינה נבעה מכך שאגממנון לקח את האישה של אכילס, אישה שאכילס אהב שנלקחה כשבויה לאכילס.
אגממנון לא נגע בה, הוא פשוט עשה זאת מתוך נקמה על דיבורו של אכילס, נקמה על שאגממנון נאלץ להשיב את השבויה שלו עצמו אל אביה.
רוב הזמן היוונים הפסידו בגלל שאכילס ולוחמיו לא התערבו במלחמה בגלל הכעס הטינה וההשפלה שספג אכילס שנלקחה ממנו האישה-שבויה אותה אהב.
אכילס הסתכל מהצד ולא התערב, גם כשאגממנון בא אליו לבקש סליחה.
אכילס התערב רק כאשר חברו נהרג מידי הקטור.
אכילס נכנס למלחמה, הרג את הקטור, גרר את גופתו לאוהלו, אביו של הקטור מלך טרויה ביקש מאכילס בתחנונים את גופתו בחזרה, היתה הלוויה ופה פחות או יותר מסתיימת האיליאדה.
כל הסיפורים אחר כך לא כתובים באיליאדה.
למשל האמזונות שבאו לטובת הטרויאנים, מות אכילס, הסוס הטרויאני, הצטרפות בנו הפסיכופט של אכילס למלחמה, הרס טרויה, רצח אגממנון על ידי אשתו....
האיליאדה הוא האפוס החשוב ביותר בתרבות המערב, זהו ספר חובה לכל אדם שרוצה לרכוש השכלה.

משהו מוזר קרה במאה ה-5 לפני הספירה. דבר שהופיע שוב ושוב בכל העולם הקדום. מיוון ועד הודו ועד סין צצו להם הוגים ואנשי מחשבה.
בסין מאות אסכולות ובתי ספר למחשבה הופיעו. חלקם בעלי טון דיקטטורי, אחרים דומים לאחוות האדם בסגנון ישו הנוצרי והיו גם כאלה שפנו אל הטבע כתירוץ מהעול שבאחריות משפחתית.
הבודהיזם עוד לא היה קיים בסין הוא הגיע מצפון הודו מאוחר יותר ונחשב למנוגד למחשבה הסינית.
ומתוך האסכולות הרבות הופיע המורה קונפוציוס עם אלפי תלמידיו.
המורה קונפוציוס דיבר בעיקר על חשיבות המשפחה, על דאגה להורים, על דאגה לצאצאים, להתנהגות הראויה בין אחים.
הוא גם דיבר על מוסריות בין אדם לחברו וכמובן גם על חמלה שעל המשטר לגלות כלפי הנתינים.
קונפוציוס גם שם דגש רב על חינוך ,תרבות והשכלה וציין שלימוד ללא מוסר הוא דבר מסוכן מאוד ויוצר רשעים מלומדים.
על האנשים בעמדות כח יש את החובה לדאוג לאנשים הכפופים להם, והם בתורם יהיו נאמנים להם.
בעוד שבמערב האינדיוודואליות היא החשובה ביותר ואצל משטרים פאשיסטיים המדינה והקבוצה הם החשובים ביותר, קונפוציוס שם את המשפחה לדבר החשוב ביותר.
אם אין הרמוניה במשפחה איך תהיה הרמוניה בחברה?
המשפחה היא מאבני היסוד למדינה מתוקנת.
קונפוציוס נטה לעבר הסוציאליזם. הוא לא היה קפיטליסט ולא קומוניסט.
קונפוציוס לא אמר דבר על האלים ועל העולם שמעבר.
קונפוציוס שם דגש על טקסים ומוזיקה כדרך להגיע להרמוניה אתית.
קונפוציוס נדד משליט לשליט עם חסידיו והציע את תורתו לשליטי סין הרבים באיזורים השונים בתקווה שמישהו מהם יישם את תורתו.
קונפוציוס לא נחל הצלחה בחייו, השליטים לא כל כך התעניינו בתורתו, חלקם חיפשו מומחים ללוחמה במקום רבי סיני שמטיף לצדיקות וחסד.
אנשים אחרים נמשכו אחרי אסכולות של אחווה שמזכירה את הטפות ישו.
תורתו של קונפוציוס נתפסה כתמימה מדי עבור האליטות השלטוניות.
היה זה מנציוס ממשיכי דרכו שפיתח והרחיב את תורת קונפוציוס ונתן לה מענה רציני יותר, מקיף יותר, בהתמקדו בניהול מוסרי של האימפריה.
מנציוס למעשה דיבר על ממשלה שמנוהלת על ידי צדיקים שתפקידם לדאוג לעם.
הקונפוציאניזם היה מצד אחד אליטיסטי ומצד שני חומל על העם ומאפשר לכל אחד להיות חלק מהאליטה, לפחות בתיאוריה.
כדי להיות חלק מהאליטה השלטונית היה צורך לעבור מבחנים אקדמיים קשים מאוד, אך לכל אדם היתה האפשרות לגשת לבחינות.
אבל רוב האוכלוסיה היתה בורה ועסקה בחקלאות, רוב האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב.
ומי יכל באמת להרשות לעצמו ללמוד? בדרך כלל ילדי העשירים שלא היו צריכים לעבוד למחייתם ויכלו ללמוד אצל מורים פרטיים.
אלו שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר נהפכו לפקידי ממשל ושופטים.
אלו שרק עברו את הבחינות נעשו למורים בבתי הספר.

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושיווארה כלומר אזור הזנות.
אבל אותו עולם של תענוגות היה עבור הגברים בלבד, הוא בוודאי לא היה עבור הזונות שחיו שם בניגוד למה שמצויר בציורים שצוירו ע"י גברים.
אין בידינו עדויות כתובות על המחשבות וההתנסויות של הזונות ומסיבה טובה, הן בוודאי לא היו משפיעות לטובה על העסקים.
הציורים שצוירו על אזורי התענוגות לא היו השתקפות של המציאות אלא דרך לשווק ולפרסם את המקום.
רוב הנשים שעסקו בזנות לא עשו זאת מתוך בחירה. נולדו לתוך עוני איום בכפר חקלאי או כפר דייגים, הן נמכרו לבתי זונות ע"י הורים נואשים וגוועים ברעב, כשהן בגילאי 7-8.
מתוך המסורת שילדים חייבים לדאוג להוריהם נעשה חוזה עבודה לעשר שנים לפעמים בסיועו של מתווך עם בעלי בתי הזונות.
הילדות היו עושות מטלות כמו לנקות ולשלוח הודעות עבור "אחיותיהן" זונות הצמרת.
הילדות למדו איך העסק עובד, איך להמתיק את הקול ולהשתמש בשפה שמוצאת חן בעיני גברים, איך לכתוב "מכתבי אהבה", ואיך לזייף בכי.
אם הילדה גדלה להיות יפה ופיקחית בגיל 11-12, אז זונת צמרת הייתה בוחרת לאמן אותה, בהתנהגות, נימוסים ובאמנות כולל איך לנגן בחליל, או גיטרה יפנית בעלת 3 מיתרים שנקראת שמיסן, לשיר, לצייר, לכתוב שירים, כתיבת קליגרפיה, לרקוד, לבצע את טקס התה, ואיך לשחק משחקים.
עליה להתמצא בספרות על מנת שהגברים לא ישתעממו מבורותה.
עלינו לזכור שכל הלימוד הזה לא נועד עבור הגשמה עצמית אלא כדי שהן יהיו מושכות יותר בעיניי הגברים.
הן אומנו לתרבות על מנת שיוכלו להשתוות לנשות העשירים. הרעיון היה לאמן אותן כדי שלא יפלו בכישוריהן התרבותיים מהנשים שנשואות לגברים העשירים.
היה מוטל על זונות הצמרת לדעת את כל כישורי הנשיות. רמת המיומנות שלהן הייתה המפתח לסטטוס שלהן בבתי הזונות, ואילו בגדים יוקרתיים הן יקבלו. זה היה עולם היררכי עד לפרטים הקטנים.
כאשר ילדה הייתה מתקבלת לאימון על ידי זונת צמרת בתוליה של הילדה היו נמכרים ללקוח עבור סכום גדול.
כנערה מתלמדת היה מוטל עליה לבדר את הספונסר או הספונסרים שמחכים לזונת הצמרת שלהם.
ככל שהנערה התמקצעה יותר כך חובותיה גדלו. האוכל, תשלום לרופאים, הבגדים היקרים, וגם מלוויה, כמו המלביש והספר, שומר הראש, והטבח, היא גם הייתה צריכה לשלם לזונת הצמרת עבור הלימוד ועבור כל המיומנויות שהיא למדה אצל המורות השונות.
שעות לימוד ועבודה רבות היו לה, גם כשהיא הייתה חולה או במחזור, אם היא לא עמדה בקצב היו מטילים עליה קנסות והן היו גבוהות יותר בימי חג.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהחוזה שהן היו משועבדות לו, כי החובות שלהן רק גדלו עם הזמן, כי הן היו צריכות לשלם על הכל.
הסיכוי היחיד שלהן לצאת מהחוזה הוא אם הן היו מוצאות ספונסר שישלם את חובותיהן ושרוצה אותן לעצמו.
התחרות על הלקוחות, והסטטוס שלהן, היה מאבק אכזרי בין זונות הצמרת.
הן היו צריכות להשתמש בעורמה ואכזריות על מנת לנצח את היריבות שלהן וכמובן לסבול את כל השיגיונות של הספונסרים שלהן.
לאחר שהן ננטשו בילדותן ע"י המשפחות שלהן היו להן "משפחות חדשות" והצלחה הייתה הדרך היחידה שידאגו לך.
אף על פי כן נכון הדבר שרבות מנערות אלו זכו באספקטים מסוימים לחיים טובים יותר מאשר היו צפויים להן בכפרים שלהן, בבית.
הן לא רעבו לאוכל, הבגדים שלהן היו נקיים, הן זכו להשכלה, והזדמנות לחיים נוצצים.
בתקופת ימי הביניים של יפן הפקרות הייתה בכל מקום ובעיקר במעמדות הנמוכים.
אפילו במיתולוגיה היפנית העולם נברא מזיווג של אלים. ההפקרות המינית לא הייתה רק עם נשים אלא גם עם נערים והיא נחשבה לנורמלית.
בית הקברות באדו (טוקיו) מכיל שרידים של 21 אלף זונות, רבות מהן בשנות העשרים לחייהן שלאף אחד לא היה כסף לשלם עבור ההלוויה שלהן.
בתקופת האדו (1603-1868) הדיקטטורה הצבאית, שוגונות טוקוגאווה, כפתה את אמות המוסר הקונפוציאניים על האוכלוסייה שקשרה כל אזרח אל חובת משפחתו ואל החברה כולה.
אך תרבות התפנוקים המינית של הגברים הייתה מבוססת היטב ובתי הזונות היו עסקים רווחיים.
מפעיל בית זונות ערמומי אחד שתכנן מונופול על הזנות הציע שאם הממשלה תיתן לו פיסת אדמה ליד המפקדה החדשה באדו, הממשלה תוכל לפקח על הזנות וליהנות מהטלת מיסים עליהן.
ב-1617 חוקים חדשים הגבילו את אזורי הזנות למקומות ספציפיים כולל אלו בטוקיו קיוטו ואוסקה, אלו פרחו לשכונות מבודדות שמציעות מסעדות ויין, מופעי שירה וריקוד, וקזינו.
בשנת 1642 היו בערך אלף זונות בטוקיו.
הגברים היפנים גם עשו שימוש בחומרים מעוררי חשק וציורים ארוטיים, אלו מוזכרים בכתביו של דיפלומט קוריאני מהמאה ה-18. דבר שגרם לו להיות מופתע.
ככל הנראה התרבות הקונפוציאנית של המעמדות הגבוהים בקוריאה העדיפה לשמור עניינים אלה מתחת לשטיח.
האליטה השלטת הייתה מורכבת מ-200 אדונים פיאודלים שנדרשו לגור בטוקיו.
סמוראים שנשכרו בעבר להגן על האדמות של האדונים הפיאודלים נהפכו לאצולה צבאית שבתורם נהפכו לבירוקרטים שמנהלים את הממשל.
כשהיו מיליון תושבים בטוקיו ב-1700 כשמספר הגברים כפול מהנשים כך גם העושר של מעמד הסוחרים.
כדי לשרת את האליטה הצבאית ואת ההתעשרות של מעמד הסוחרים סוג חדש של זונה הופיע, כזאת שתיתן לעיסוק כיסוי פולחני מכובד ועידון תרבותי, זונת הצמרת.
אחרי השריפה הגדולה בטוקיו 1657 אזור זנות גדול מוקף בתעלה נבנה מחדש בפרברי העיר. כדי להגיע לשם אחרי 1657 היה צורך ללכת זמן מה ברגל ובסירה ואם אדם היה מאוד עשיר הוא היה נישא באפריון על ידי מספר בני אדם.
המסע הזה רק הפך את העניין ליותר מעניין מושך ומלא בציפייה.
למרות שזה נחשב לא מכובד עבור סמוראים שהיו אחוז ניכר מהאוכלוסייה להתרועע עם זונות הם ראו במקום זה כמפלט מהמציאות האפורה שלהם, מציאות בה הם תמיד היו נשלטים על ידי הבוסים והמנהלים שלהם.
גם הם עשו את המסע לאזור הזונות, מסתירים את פניהם בכובעי קש גדולים.
מעמד הביניים בטוקיו החל לפתח טעם לאופנה לפורנוגרפיה ולרכילות עסיסית שקשורה לסקס.
וכרזות על ידי אנשי פרסום שמפרסמים את המקום והופעות תיאטרון.
ב-1800 כבר היו באזור הזנות בפאתי טוקיו כ-4000 זונות ובנוסף גם פועלי מטבח, משרתות, ואנשי שירות אחרים.
בבתי הזונות הגדולים היו 50 זונות. הכסף שאזור הזנות הרוויח היה לא נתפס.
נשים לעומת זאת לא נהנו מהגישה הליברלית של יפן כלפי מין.
נשות האדונים הפיאודלים ונשות הסמוראים הבכירים שהתנהגו על פי תכתיבי המוסר של קונפוציוס התלבשו בצניעות ושירתו את בעליהן בזמן שהאדונים הפיאודלים פנו אל זונות הצמרת למצוא תשוקה וקסם.
הלקוחות רצו להאמין שזונת הצמרת האהובה עליהן מאוהבת בהם, וכך שיווקו אותן. אך הנשים שעבדו בבתי הזונות האלו לא פעלו מטעמי אהבה או תשוקה.
זונת הצמרת רק לעיתים נדירות הצליחה להימלט מעולם זה של זנות אלא אם כן היא מצאה לה ספונסר שיוציא אותה משם.
הציורים מהתקופה ההיא מציירים נשים יפות הכמהות לאוהב, וספרי הדרכה כותבים על נשים תחמניות שמזייפות אהבה ועונג, וערמומיות של נשים במניפולציות על גברים תמימים.
בספרי ההדרכה מסבירים איך נשים מזייפות אורגזמות ואיך הן נפטרות מהנוכחות של גברים לא נחמדים, כביכול סיפורי זונות אך מנקודת מבט גברית.
כך הובילו גברים לחשוב על נשים שיש להן כל מיני מזימות ללכוד אותך.
"הן משחקות אותה שהן מאוהבות בך אך הן לא באמת מאוהבות בך".
מהספרים האלה יש תמונה שיש משהו מאוד מפתה בנשים. אתה באמת רוצה ליהנות מחברתן, אך באותו הזמן אתה צריך להיזהר מהן, שרק עושה את כל הסיפור ליותר מושך.
סיפורים אלו חזרו על עצמם שוב ושוב בספרים במשך מאות שנים כאילו שמדובר בסיפור חדש.
אך כאשר אתה בוחן את המציאות הם היו רחוקים ממה שסופר.
זה פשוט סיפורים על רובע הזונות.
במציאות גם זונות הצמרת וגם הזונות הפשוטות כולן סבלו ממחלות מין והתמודדות עם ילדים שבאו לעולם מהריונות לא רצויים.
זונות הצמרת במיוחד סבלו מאיפור עופרת רעיל שמלבינות את פניהן צוואריהן ידיהן ורגליהן. זונות רבות מתו לפני שהספיקו להגיע לגיל 20.
אחד מהאיורים בספרי ההדרכה על רובע הזונות מראה זונה בוכה בזמן שהיא נותנת כסף לאיש דת עבור ההלוויה, מאוד יכול להיות שזה כסף עבור שתי "אחיותיה" למקצוע.
בתי זונות ברובע הזונות דירגו את הזונות על פי איכותיות וזולות.
הזונות היפות והמפורסמות זכו לחיים נוחים והיו להן בגדים יקרים ומצעי מיטה איכותיים והן אפילו קיבלו השכלה מרשימה למדי.
אך רוב הזונות לא היו כאלו ברות מזל. בשנת 1642 רשום שהיו 106 זונות צמרת ו-880 זונות פשוטות.
לפני 1761 הזונות הפשוטות ביותר והרבות ביותר נקראו "אשי" שעשו ככל יכולתן להתלבש יפה למרות העובדה שהן חיו בתנאים הגרועים ביותר, הן נשלחו לבתי זונות בקצה הרובע.
הזונות בדרגה מעליהן נקראו "טסובון" שעבדו בבתי הזונות הקטנים, היה ניתן לראות אותן בקבוצה בחדר גדול עשוי מעץ שנראה כמו כלוב.
מעליהן בדרגה היו "המלצריות המאופרות" "בבתי התה".
מעליהן בדרגה היו "קושי" הזונות היפות בעלות המראה האריסטוקרטי.
הדרגה הגבוהה ביותר היו "טאיו" שהיו זונות צמרת ומאוד מפורסמות. הן גרו בבתים יוקרתיים, היו להן חפצי אומנות בבית, מדפים שהציגו חפצים יקרים, פינת קריאה, וגינה יפה.
לא ניתן היה לגשת אליהן ישירות, אדם היה צריך דרך מתווך לבקש מפגשים לשם שיחות בלבד כשהוא מנסה להרשים אותה ואת עובדיה.
בפגישה הראשונה זונת הצמרת תתעלם מעושרו ותסרב להצעתו לארוחה.
בפגישה השנייה היא אולי תשב קרוב יותר אליו אך עדיין תסרב לכל משקה או אוכל.
רק בפגישה השלישית שהיא תשב לאכול אתו.
היא והפטרון (הלקוח, הספונסר המיועד) יבצעו טקס לשתיית משקה אלכוהולי, לפני שהם עוברים למיטה.
בתי הזונות היו עורכים מסיבות יקרות עם תשלומים יקרים על מזון אלכוהול וזונות רגילות. רק המאוד עשירים יכלו להרשות לעצמם מסיבות כאלה ורק עשירית מהרווחים הגיע אל הכיס של זונת הצמרת.
אם זונת צמרת מצאה חן בעיני לקוח עשיר במיוחד, היה עליו לקנות לה סט יוקרתי של בגדים 4 פעמים בשנה. זונת הצמרת הייתה משווקת את עצמה באזור הזנות על ידי הליכה איטית וטווסית כשהיא הולכת על נעליים גבוהות במיוחד. פניה מאופרות לבן ושערה מעוצב על פי האופנה החדשה. היא הייתה מתהלכת ברברבנות כשהיא מציגה את בגדיה היקרים שמכריזים על הצלחתה, כמו כן את עושרו של הספונסר שהיא תפסה.
בנוסף לבגדים הספונסר קנה לה מזרון וציפויי מיטה מיוחדים כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם.
אלו ישומשו רק בעת ביקורו ויוצגו לראווה בביתה כדי להראות לכולם את עושרו של הספונסר ולדרבן אחרות לפעול כמוה.
במחצית המאה ה-18 זונות הצמרת שנקראו "טאיו" הוחלפו בסוג שונה של זונות צמרת שנקראו "אוריאן". כאשר זונה צעירה הגיע למעמד זה היא הייתה מקבלת תיבה מצופה לכה, שידת מראה וכלי קוסמטיקה. אותם מתנות שהיתה מקבלת אשת אריסטוקרט לחתונה.
בשלב זה זונת הצמרת הייתה כזאת סמל אופנה שנשות העשירים החלו לבקר בעצמן ברובע הזונות רק כדי לראות את התהלוכה בה זונת הצמרת הולכת.
זונות הצמרת הנערצות ביותר הציגו מראה של נערה מושלמת והגוף האידאלי היה רזה וחמוד. לגברים היפנים היה טעם מאוד ייחודי לגבי הגוף האידיאלי עד לצורת האוזניים. האידאל גם היה שפתיים קטנות. היפנים העדיפו נשים בעלי פני ירח עגולים מושלמים, בעלי מראה נשי רך.
היפניות השחירו והבליטו את הגבות שלהן. ציצים גדולים ומחשופים לא נחשבו סקסיים.
במקום זאת כף רגל קטנה וחשופה או בגד תחתון אדום "שבמקרה" נחשף לו מבעד לחלוק החיצוני נחשב למעורר חשק.
מעט העור שנחשף היה צבוע במייק-אפ לבן על מנת להבדיל בינה לבין האיכרות הפשוטות שעבדו כל היום תחת השמש.
הקימונו, הבגד שהיא לבשה, תפקידו היה לטשטש ולגלות באותו הזמן את גזרת גופה, ואילו החגורה העבה שהיא לבשה נועדה להדגיש את קטנות ממדיה. רק זונה הייתה קושרת את החגורה שלה מקדימה כדי שיהיה לה קל לקבל לקוחות, אך זונות צמרת היו כל כך מפורסמות שאפילו נשות חיילים בכירים קשרו את החגורה מלפנים כסמל אופנתי.
התשוקה של הגברים התבססה בעיקרה על הלא נגלה. הדרך שבא הלכה זונת הצמרת בתהלוכה על מנת להתרברב בשכבות בגדיה ולגרות לקוחות פוטנציאלים. על אף שציירי אותה תקופה אכן ציירו ציורים אירוטיים של סמוראים וזונות משתגלים בעירום בתנועות שונות, הרבה ממגילות הציור שנתלו על הקיר תיארו את הזונות בלבוש מלא עם רמז דק לגבי עיסוקן.
אפשר לדעת לפי הציורים שמדובר בזונות כי הפירוט היה אסור לגבי נשים אריסטוקרטיות.
שחקנים שהתחפשו לנשים בתיאטרון הקאבוקי קיבלו אפילו יותר פרסום מנשים.
תיאטרון הקאבוקי נולד בתקופה הקדומה מתוך עולם הזנות בו זונות העלו הופעות מוזיקליות מלאות בגסויות מיניות והומור עבור סמוראים שיכורים ועייפים, שזו גם הייתה דרך למצוא לקוחות חדשים.
אבל מופעים אלו גרמו ליותר מדי בעיות עבור המשטר שלא אהב לראות אנשים ממעמדות שונים מתערבבים זה בזה.
חיילים שיכורים היו פעמים רבות מתחילים מכות במקומות צפופים אלו, היכן ששחקנים מתלבשים כמו נשים ושחקניות כמו גברים ועולם תחתון של מהמרים וסרסורים חגגו.
בסוג אחר של קאבוקי נערים צעירים שיחקו וגם סיפקו שירותי מין.
הרעיון של "העולם הצף" היה לאבד את עצמך ולזרום בהנאה.
במחצית המאה ה-17 המשטר פעל נגד התיאטרון והחרים נשים ונערים מלהופיע.
בעקבות זאת גברים בלבד מילאו את התפקידים. אך המשטר לא יכל למנוע מהם לעסוק בזנות. נערים מתלמדים לתפקידי המשחק גם הציעו שירותי מין "בבתי תה" מיוחדים.
נערים שעסקו בזנות קיבלו ציונים על פי מראה וכישורים וחלקם אפילו היו יקרים יותר מזונות מצליחות.
המעמד הבינוני בתקופה ההיא מאוד אהב את הטשטוש בין גברים לנשים, והתעניין בהופעות ומעשיות שעסקו בהתחפשויות, זהויות נסתרות ומזימות חשאיות.
סיפורים ומיתולוגיות על זונות ושדים נזירים ואלים, בתחפושת.
בגלל שנשים נחשבו פחות מגברים הנשים בציורים נראו חסרות ייחודיות ודווקא הגברים המחופשים לנשים צוירו באופן ייחודי. הנשים בציורים נראו פחות או יותר אותו הדבר.
במאה ה-18 זונות הצמרת רכשו מיומנויות מאוד מתוחכמות כך שבתי הזונות הוסיפו בידור מסוג שונה, גברים שנקראו גיישה, שתפקידם היה לבדר את הספונסרים בזמן שהם מחכים לזונות הצמרת שלהם, הגברים היו על תקן אמנים שרקדו שרו וניגנו.
מאוחר יותר הגברים הוחלפו בנשים. על גיישות אלה נאסר להציע שירותי מין כדי שלא יהוו מתחרות לזונות הצמרת.
הגיישות התמחו באומנויות העדינות כמו נגינה בגיטרה יפנית, שירה וריקוד, והן גם התמחו באומנות השיחה האינטלקטואלית.
על הגיישות נאסר גם ללבוש בגדים מרהיבים ולהיות בעלות תסרוקות אופנתיות כדי שלא יתחרו עם זונות הצמרת.
דבר זה נתן להן מראה קצת עצוב שהפך עם הזמן למסתורי ומופנם יותר, ומעניין יותר.
גם זונות הצמרת וגם הגיישות היו מוכרות את בתוליהן במחירים מאוד גבוהים אך דבר זה לא נחשב לזנות.
גיישות נהפכו ליותר פופולריות במאה ה-19 עד כי הן התעלו על זונות הצמרת.
זה אומר רבות על העם היפני שיש לו משהו עם יופי עצוב, שחש משהו כלפי הבחורה השקטה והמרוסנת והלא מוחצנת.
העובדה שהגיישה לא עסקה בזנות למרות פלירטוטיה וכישוריה האומנותיים קסם להם.
איכרים ודייגים המשיכו למכור את בנותיהן, היפות מביניהן נמכרו למסלול שיוביל אותן להיות גיישות, ואילו הפחות יפות נמכרו לזנות.
וכמו זונות הצמרת שלפניהן כך גם הגיישות קיבלו ציוני יופי וכישרון.
גם הן נאלצו לקנות בגדים יקרים והיו מלמדים אותן גינונים ונימוסים, איך לדבר בחברה הגבוהה, ותרבות אליטיסטית.
בתי הגיישות היו בבעלות נשים והן גם ניהלו אותן.
בחברה היפנית סגדו למתינות, ועל מותרות והתרברבות כלכלית היה אפשר לקבל עונש כבד.
לכן אזור הזנות היה מקום מפלט מעולם זה. אזור שבו משוררים, אינטלקטואלים, שחקנים, סלבריטאים, ואפילו אדונים פיאודלים, יכלו למצוא את מקומם גם אם לזמן קצר. אך היו אלו הנשים ששילמו את המחיר.
למקום היה דימוי שמח ונוצץ אך זה רק היה על פני השטח. המציאות הייתה שונה לגמרי, מציאות עגומה עבור הנשים.

מדי שנה, עם בואם של ימות הקיץ, אנו נוכחים לדעת עד כמה דלים מקורות המים בארצנו. היובש שוטף את הטבע, ומייבש גם חלק ממקורות המים. אבל התחושה שאנו חיים בארץ יבשה ומעונה משתנה כשפותחים את דפי הספר "מים בקצה המנהרה".

הקורא התמים לומד על מפעלי המים הקדומים שהוקמו בארץ עוד לפני 8,000 שנה. בורות, פירים, מנהרות, אמות מים ומאגרי ענק במקומות שונים. בפתח הספר שלושה פרקי מבוא המתארים באופן כללי את מפעלי המים השונים, מחצור בצפון ועד עברונה בדרום. מחקרים חשובים, גילויים, התנהגות המים במדבר, איך אספו ואיך הוליכו מים. בנוסף בכל סיפר יש מסלול מים, מידע למטייל איך להגיע, איך ללמוד על הדברים המיוחדים הקשורים למסלול, מפות מסודרות וצילומים נפלאים של צלמים רבים. לצערנו לא יכולנו לשמוע את פכפוך המים.

בראש מעייניו של ד"ר צביקה צוק, כותב הספר וארכיאולוג ראשי של רשות הטבע והגנים, הם שמירת מקורות המים ופיתוח אתרים ארכיאולוגיים והכשרתם לביקור קהל. כמעט שלושים שנה הוא עוסק בחקר מפעלי מים קדומים בישראל.