ביקורת ספרותית על יומנו של בן חמישים מאת הנרי ג'יימס
ספר טוב

---

סיפור קצר ושובה לב. יומנו של אנגלי בן 50 שחוזר לפירנצה 27 שנים אחרי שהייתה לו שם פרשת אהבים וחיזור אחר רוזנת מקומית מקסימה שנגמרה וניכר שסיומה הותיר עליו חותם. הוא עדיין רווק בגיל 50, ומתאר את השקפתו על חייו כך: "כשאדם מגיע לשנתו החמישים ושתיים, ואותות השנים לא ניכרים עליו מאוד — כשהוא נהנה מבריאות טובה, ממידה של עושר, ממצפון שקט ומפטור מוחלט מקרובי משפחה מביכים — הוא מחויב כנראה, במלוא העדינות, לראות את עצמו מאושר. אבל אודה שאני נכשל במילוי החובה הזאת. אומלל לא הייתי; לא ארחיק לכת עד כדי כך שאומר דבר כזה — או לפחות שאכתוב אותו. אבל אושר — אושר של ממש — היה אמור להיות דבר אחר. אולי לא דבר טוב יותר מכל הבחינות — אולי מצבי לא היה טוב יותר עתה מכפי שהוא. אבל אין ספק שהוא היה שונה במובן הזה, שאילו ביקשתי להעלות בעיני רוחי תמונות נעימות, הייתי מסוגל למצוא אותן בלי שאיאלץ להעלות באוב ימים שקברתי לפני יותר מרבע מאה. הייתי מוצא לי שעשוע — איך לומר? — עכשווי יותר. במצב של אושר היתה לי אישה והיו לי ילדים ולא הייתי מוּעד, כמאמר הצרפתים, לבגוד בהווה. מובן שיש תועלת רבה בעובדה שניצלתי, שלא עשיתי מעשה שטות אומלל; ואני מניח שלא משנה איזה צעד רציני אדם בן עשרים וחמש עשוי לנקוט בתום מאבק ובמאמץ עילאי, ולא משנה עד כמה השתלשלות הדברים עשויה להצדיק למראית עין את מה שעשה, תמיד יישאר מרכיב מסוים של חרטה; הרגשת אובדן מסוימת תארוב תמיד בהרגשת הרווח; תמיד תהיה נטייה לתהות, בכמיהה משהו, מה היה עשוי להיות. במקרה הזה, אין ספק שמה שעשוי היה לקרות היה עצוב מאוד, ומה שקרה היה עליז ונוח עד מאוד; אך למרות זאת, הייתי רוצה לשאול את עצמי שתיים או שלוש שאלות. למשל, מדוע לא נישאתי מעולם — מדוע מעולם לא יכולתי להרגיש כלפי אישה כפי שהרגשתי כלפי האישה ההיא? הה, למה ההרים כחולים ומדוע אור השמש חמים? אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר — זה אני, פחות או יותר."

במהלך ביקורו בפירנצה הוא נתקל בצעיר אנגלי שמיד מזכיר לו מאוד את עצמו, בעיקר בכך שהוא מחזר אחר בתה של אהובתו המנוחה, שמאוד מזכירה לו את אמה. הוא לא מפסיק להקביל בין הצעיר האנגלי והבת של המנוחה לבינו והמנוחה, ומרגיש צורך "להציל" את הצעיר מהטעויות שהוא חושב שהוא עשה בזמנו.
אבל האם הוא מנסה להציל את הצעיר או שהוא מנסה יותר לחזק אצל עצמו את המחשבה שההחלטה שלו הייתה נכונה? האם הזיכרונות מתעתעים בו ושולטים בו? האם יש כאן חרטה עמוקה שנמצאת מתחת לשכבות רבות ומפעפעת באגרסיביות הולכת וגוברת מתחת לפני השטח?

למרבה הצער הסיפור הקצר הזה קצר מדי מכדי להביא את הpremise הזה למיצוי מלא לחלוטין, אבל הוא כתוב טוב מספיק כדי להיות מעניין, מרגש, ומעורר מחשבה על הקונספט של חרטה, תעתועי הזיכרון, וההשלכה שאנחנו עושים מעצמנו לסביבה.
חוץ מזה, זה גם סיפור שובה לב בתיאורי ההדר הפירנצאי שבו, הרוזנת המפתה והמסתורית, האנגלי הצעיר התמים והמתחבב מיידית, והכל עם הומור אנגלי מפוזר מעט - מעט כתבלין משובח.

מאוד נהנתי להעביר עם הסיפור הזה שעה, ואין לי ספק שאני אקרא עוד הנרי ג'יימס.

"על שום מה כל המהומה שאנו עושים בעניין המוות? אחרי ככלות הכול, מה הוא אם לא מעין עידון של החיים? היא מתה לפני עשר שנים, אבל כשישבתי שם בדממה השמשית היא היתה נוכחות מוחשית, נשמעת."

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על יומנו של בן חמישים