מה קורה בגיל 9? לימדתי השנה כיתות ג', ולכן עסקתי בשאלה הזאת לא מעט. בטיול השנתי היינו במערות האדם הקדמון בכרמל, ויש שם חיזיון אורקולי שבו בין השאר (אבל לא רק) הראו איך לוקחים שתי אבנים ומקישים אותן זו בזו על מנת ליצור ראש חנית מחודד. מאותו רגע ועד סוף הטיול התלמידים היו עסוקים בלי הפסקה כמעט בליקוט אבנים, הקשות באבנים וניסיון לייצר ראשי חנית. במקביל היה עניין אחר שהעסיק אותם, וזה מלחמת המינים ובשמה האחר "הבנים נגד הבנות". אני ושאר המבוגרים המלווים את הטיול הסתכלנו זה בזה במין מבט של הבנה כזה, נו טוב, הם נמצאים עכשיו בשלב הזה, יעבור להם כמו שעבר לכולנו. וזה קצת לא הוגן להסתכל על הזווית הזאת ככה משום שאולי גם אנחנו עבברנו את זה בזמנו, אבל לא סיפרנו להם. אף אחד לא סיפר להם, והם ממש המציאו גם את המחשבה וגם את הטיעונים לגמרי בעצמם.
את הסיפור פה מספר ג'אי, שהוא ילד בן תשע שגר בשכונת עוני בהודו. הוא המספר והוא אחד הגיבורים הראשיים משלשייה של ילדים שמינתה את עצמה להיות "בלשים לעת מצוא" משום שילדים נעלמים בשכונה שלהם ונראה שלמשטרה ולאף אחד אחר חוץ מהמשפחות שלהם, לא ממש אכפת. להורים של הילדים הנעלמים אכפת מאוד, כמובן, אבל הם נשחקים בדרישות עבודה אינסופיות וחסרי אונים בדיונים מול הרשויות השונות. לכן ג'אי ההינדי ושני חבריו המוסלמים, אם תרצו הארי-רון-הרמיוני של הודו נחלצים לעבודה ומנסים לעזור. הם מסיירים בשכונה, מראיינים בני משפחה, משיגים תמונות, מגרדים כסף ונוסעים בתחבורה ציבורית לעיר אחרת ומנסים לעזור. זה מה שמעניין בגיל תשע - הם רק מתחילים להסתכל על העולם ולהבין את הגודל שלו ואת הכללים שמובילים אותו. זה גם מה שבעייתי במספר בן תשע - הוא פשוט לא מסםיק מעניין.
התחלתי לקרוא, ואז היתה המתקפה באירן, והבת שלי היתה אצלנו ותפסה לי את הספר. אחרי זה לא היה לי יותר מדי חשוב להמשיך ולקרוא אותו, כי הסיפור עצמו מעניין, ואווירת ה"בסטי", שכונת הפחונים הענייה, מאוד מעניינים כמו גם הסוגיה האמיתי כנראה של העלמות ילדים ובני נוער, איבוד, מכירה, ניצול או מה שלא. ועם זאת ג'אי הוא לא מספר מספיק מעניין. הוא תזזיתי, הוא פועל אינטואיטיבי מדי, חשוב לו הכעס של אימא שלו ואחותו הגדולה, הוא עוד לומד את העולם. ג'אי הוא מספר אמין ותואם גיל ועל כן לאדם מבוגר הוא קצת לא מעניין. אבל רצינו להחזיר את הספר לספרייה וכך התיישבתי בוקר אחד וקראתי מהנקודה שבה עצרתי ועד הסוף. הסוף, יש לומר, הוא לא סוף טוב, כי זו המציאות והיא לא ורודה, אבל זו גם סיבה נוספת למה לא כל כך כדאי לקרוא את הספר. יש בהודו מיליארד ושלוש מאות מיליון תושבים, כמות מאוד גדולה מתוכם חי בעוני ובהזנחה מצד הרשויות, וזה באמת עצוב.














