"כך כך, דון בניטו – מנעול ומפתח – אכן סמלים רבי־משמעות."
אני ממשיך לקרוא יצירות על העבדות מזמן אמת, והפעם הנובלה של מלוויל מתהילת "מובי דיק", שעוסקת בסיפור אמיתי על מפגש בין קפטן אמריקאי תמים לבין ספינת עבדים ספרדית, אי שם באוקיינוס השקט, אבל משהו בספינה מוזר..
"בניטו סרנו" היא נובלה מרתקת, אפילו שלצערי ספיילרתי לעצמי את הסיום לפני הקריאה, אז לא הרגשתי את האימפקט של הגילוי ההדרגתי והטוויסטים שמלוויל בונה כאן באופן די מופתי עבור הקורא. אני ממליץ למי שמעוניין לקרוא את הנובלה לדעת עליה כמה שפחות לפני הקריאה, זה יגביר את ההנאה שלכם ממנה.
מצד שני, הודות לכך שכבר ידעתי איך הסיפור יסתיים, הייתי פנוי יותר במהלך הקריאה להרהר ברעיונות שלו על עבדות וכו', ופחות בשכבות העליונות של הטקסט - כי זה טקסט מאוד עשיר ומרובד.
יש לנו כאן מספר בלתי אמין, הקפטן האמריקאי עמשא דלנו, הנאיבי להחריד והקצת טיפש או זחוח במידת מה. הוא פוטר כל אירוע מוזר שהוא רואה בספינה ומנסה לעבוד על עצמו באופן מסוים. די ברור שהקפטן הוא אלגוריה לארה"ב, האימפריה הצעירה והמצליחה שחוקרת את העולם בתמימות ועם שאיפות גדולות.
להלן פסקה מפתיחת הסיפור שמציגה אותו באופן די נהדר:
"תמיהתו של קפטן דלנו עלולה הייתה להתגלגל בחשש כלשהו, לולא היה אדם בעל טבע רגוע במיוחד ולמעט בעתות של סערת נפש חריגה, וגם אז במידה מזערית, הוא לא היה חשדני ולא נטה להתמסר לחרדות, שתדיר גם טופלות על הזולת רוע זדוני.לאור מה שהאנושות מסוגלת לעולל, האומנם מעידה תכונה זו לא רק על טוב לב, אלא גם על הבחנה אינטלקטואלית מהירה וחדה מהרגיל? את זאת ייוותר לחכמים לקבוע."
כלומר, מלוויל מבהיר לנו מההתחלה שיש לקפטן bias בניתוחו את המציאות.
מהצד השני יש לנו את מי שנותן לסיפור את שמו, הלא הוא קפטן בניטו סרנו. בניטו מפקד על ספינת העבדים הספרדית, וכמו האימפריה הספרדית שאותה הוא מייצג, הוא חולני, מותש, וחלש מאוד.
באותה המידה גם הספינות של כל קפטן שונות זו מזו ומייצגות את האימפריות; הספינה האמריקאית חדשה ובמצב טוב, ואילו הספרדית היא ספינה עתיקה שמלוויל מקדיש פסקאות רבות לתיאור תהילת העבר שלה לעומת מצבה העלוב ותת התחזוקה בהווה.
ואז אפשר ללכת ולבחון את העבדים.
יש כאן הרבה רפרנסים להאיטי, החל משם הספינה הספרדית, כשם הקולוניה הצרפתית שהייתה בהאיטי, המשך בשנת ההתרחשות של המאורע, שבסיפור האמיתי היא 1805, אבל בנובלה משתנה ל1799, שנה מהותית בהיסטוריה של האיטי.
יש משחק אירוני בנובלה בטרופים וברעיון של מה הוא עבד, אולי קצת כמו המשחק האירוני עם הדמות של הקפטן האמריקאי.
"עיסוקו הבזוי של האיש עמד בסתירה לקו אצילי כלשהו בדמותו. ידו, שהשחירה כשנתחבה שוב ושוב למיכל הזפת שכושי אחד החזיק עבורו, לא חָבְרָה בטבעיות לפניו, שלולא רזונם הקודר יכלו להיות עדינים מאוד. לא ניתן היה לקבוע בוודאות אם לרזון הזה הייתה זיקה לפשע, שכן כמו החום והקור הקיצוניים, המחוללים תחושות דומות למרות הניגוד שביניהם, כך גם התמימות והאשמה – כאשר בדרך המקרה חוברות שתיהן לייסורי הנפש ומטביעות באדם סימן בולט כלשהו, חותמן אחד הוא: פגום ומושחת."
אני חושב שזו פסקה שמדגימה יפה את המשחק שמלוויל מבצע כאן.
מבחינת בניית המתח, בניית הדמויות, האמצעים המילוליים היפייפיים, השילוב בין אירוניה והומור לבין דרמה אמיתית, המשחק בPOV שאנחנו מקבלים מאדם בלתי אמין (הקפטן האמריקאי).. זה ספר מרתק, פשוט תענוג.
הדיון הבעייתי הוא עם מה אני אמור לצאת מכאן.. בעיקר בנוגע לעבדות.
הספר הזה לא מגנה את העבדות באופן ישיר או אפילו קל להסקה. אין כאן שום תיאורי אכזריות וברוטאליות כלפי עבדים, רק של ענישה מתונה יחסית, ומהצד השני יש כאן הצגה די בוטה ומבוצעת היטב של ה-פחד ששרר בקרב המון אנשים בהמיספרה המערבית באותן השנים בהן מלוויל כתב את הנובלה, בטח ובטח בארצות הברית.
הנובלה הזו מציגה את אחד הטיעונים הבולטים של תומכי העבדות ובקריאה פשוטה נראה שהיא מקבלת אותה. לא עוזרת העובדה שגיסו של מלוויל היה שופט אמריקאי שבפסק דין ידוע לשמצה מספר שנים בודדות לפני כתיבת הספר, היה חלק מהרכב שקבע שעבד שבורח ממדינת עבדות למדינה חופשית, יש לכל אחד חובה להסגיר אותו לבעלים שלו במדינת העבדות.
אין לנו עדויות ישירות לדעותיו של מלוויל על עבדות, או בכלל, טקסטים פוליטיים באופן חד משמעי פרי עטו, והקריאה בבניטו סרנו בתור טקסט שמצדיק עבדות היא קריאה מאוד לא נוחה.
מעניין אותי מה חשבו בני אותו הזמן על הנובלה הזו; האם מתנגדי העבדות אהדו אותה? האם תומכי העבדות חשבו שהיא מציגה את הקייס שלהם? אני אנסה לבדוק.
בכל מקרה, יש פרשנויות שרואות בנובלה כזו המבקרת את מוסד העבדות, אבל הן מרגישות לי קצת דחוקות.
אגב, יש כאן גם סאבטקסט הומו-ארוטי די מוזר, שאני מרגיש שלא מדברים עליו מספיק.
עמשא מציין באופן מפורש בסצנה האחת בה יש הענשה של עבד על ידי בניטו סרנו במהלך הסיפור, שהדבר נראה לו כמו "מריבת אוהבים", וקצת לפני כן הוא משווה את בניטו לג'יימס הראשון, מלך שהיו לו המון מאהבים גברים, הוא מדבר על "תשומת הלב הקנאית" של המשרת של בניטו לאדונו, מדבר במילים פאתטיות על חבר של בניטו שנפטר ממחלה.
אגב 2, מדהים עד כמה מעט מלוויל שינה מהאירוע ההיסטורי האמיתי בנובלה הזו. יש מספר שינויים מהותיים, אבל חלק מהם רק ממתנים את הסיפור ממה שקרה באמת. מלוויל התבסס במידה רבה על פרק באוטוביוגרפיה של קפטן עמשא דלאנו האמיתי (שהוא אב רחוק של אחד, פרנקלין דלאנו רוזוולט!) שבה הוא מתאר את הפרשה. אני כל כך צריך לקרוא את האוטוביוגרפיה הזו מתישהו, ממה ששמעתי עליה בימים האחרונים היא מרתקת באופן כללי, לא רק בתיאור הפרשה הזו.
הסיפור הבא באוסף הזה הוא "גן-העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות".
הסיפור הזה מורכב משני חצאים. האחד הוא "גן העדן של הרווקים", בו מתוארת חגיגה של עורכי דין רווקים עשירים בדירת פאר באזור "השער הטמפלרי" של לונדון.
החצי השני מתאר מסע של המספר מ"גן העדן" בניו אינגלנד, לבית חרושת לנייר בשיא החורף, ושם מתוארות העלמות שעובדות בו באופן קודר מאוד.
בניגוד לסיפור הקודם, כאן יותר ברור מה האג'נדה של מלוויל; ביקורת ארסית על מעמד האישה בתקופה, על הניצול הקפיטליסטי הבלתי מפוקח (אני לא יכול להדגיש את זה מספיק, במאה ה19 פועלים תעשייתיים היו עבדים עם יחסי ציבור.), ועל הדקדנציה של המעמדות העליונים.
חוץ מזה, התיאורים של מלוויל הם חיים ומרתקים. ממש אפשר לראות את הסלון השמשי ומלא הצחוק בלונדון, ואת הגיהנום הקפוא עם עלמות הרפאים בניו אינגלנד.
אביא כאן קטע שאהבתי במיוחד:
"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".
"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".
"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"
"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".
מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.
הסיפור השלישי, מגדל הפעמון, מרתק גם הוא. מדובר בסיפור על בניית מגדל מפואר בונציה של הרנסאנס על ידי אדריכל מגלומן, מעין "מגדל בבל" כזה, ומלוויל מרפרר לסיפור התנ"כי מספר פעמים במהלך היצירה.
אגב, זה גם מאוד הזכיר לי את הסיפור של טד צ'יאנג על מגדל בבל, שפורסם בקובץ הסיפורים הקצרים המקסים שלו בראשית המאה ה21. מעניין להשוות בין ההסתכלות של שניהם על מיתוס מגדל בבל, יש הרבה דמיון.
כמו שהסיפור הקודם הזהיר מהפיכת האדם לאמצעי בכלכלה חסרת נשמה ומאפאתיות, כאן יש אזהרה רלוונטית להחריד לימינו מסגידה לקדמה מעל הכל, מהיבריס, ומרציונליזם טהור.
אביא כאן את פסקת המפתח של הסיפור לענ"ד:
"כמו כן, סביר היה להניח בנקודה זו שאם השערות אלה לגבי הסודות של בנדונה לא היו מוטעות, הרי שנדבק באופן חסר־תקנה בהזיות המטורפות ביותר של תקופתו, שהתעלו לאין־שיעור על אַלְבֵּרְט מָגוּס וקוֹרְנֶלְיוּס אַגְרִיפָּה. אבל למעשה הייתה הטענה הפוכה. ככל שהייתה תכניתו נהדרת, ככל שהפליגה לכאורה לא רק מעבר לגבולות ההמצאה האנושית אלא גם מעבר לגבולות הבריאה האלוהית, למרות זאת האמצעים להגשמתה היו אמורים להתגדר בשיטות הצלולות של ההיגיון הצלול. הטענה הייתה שבנדונה היה משולל כל אהדה לרהב האי־רציונלי של זמנו, ובחומרה רבה יותר מאשר בבוז ספקני. לדוגמה, שלא כהוזים מקרב המטפיזיקנים, הוא לא סבר שעתיד להתגלות יסוד של התאמה בין הכוחות המכניים המעודנים לחיוניות החייתית הגסה. במקביל, לא היה בתכניתו חלק שעסק בהתלהבות של פילוסופי טבע אחדים, אשר קיוו שעל־ידי אינדוקציות פיזיולוגיות וכימיות הם יגיעו לידיעת מקור החיים, וכך יכשירו את עצמם ליצור חיים ולשפרם. קל וחומר לגבי שבט האלכימאים, שבאמצעות זן של לחשים ביקש לעורר במעבדה כוח חיים לא צפוי. כמו כן, שלא כמין מסוים של תאוסופיסטים נלהבים, הוא לא האמין שהערצת שמיים נאמנה תעניק לאדם כוחות שלא נודעו כמותם. כמטריאליסט מַעֲשִׂי המטרה שאליה חתר בנדונה אמורה הייתה להיות מושגת לא על־ידי ההיגיון, לא על־ידי כּוּר הַמַּצְרֵף, לא על־ידי לחשים, לא על־ידי המזבח – אלא על־ידי מלחציים פשוטים ופטיש. בקיצור: לפענח את הבריאה, להתגנב לתוכה, לזמום נגדה, להשיג מישהו אחר שיכבול את ידיה – אלה, כולם כאחד, לא היו מטרותיו. אלא שבכוחות עצמו שאף להתחרות בה, לעקוף אותה ולמשול בה, בלי לבקש טובות מאף יסוד או יצור. הוא הצטמצם כדי לְנַצֵּחַ. בעולמו השכל הישר היה התאורגיה, האֻמָּנוּת, הנס. פְּרוֹמֵתֵאוּס היה השם ההרואי לאֻמָּן. האדם – האל האמִתי."
זה סיפור שכמו "בניטו סרנו" משאיר הרבה עמום בדיון שלו על נאורות ושכלתנות מול הסדר הישן. נראה שמלוויל סלד משניהם, ורצה משהו רוחני יותר. מעניין לראות את זה בעבודות אחרות שלו.
אגב, הסיפור מדבר על מגדל פעמון אמיתי, עם שינויים מסוימים לצורך העלילה כמובן. מעניין לציין שמגדל הפעמון הזה קרס במציאות מספר עשורים לאחר שמלוויל חיבר את הספר, ושוחזר בקפדנות כדי להיראות בדיוק כפי שהוא היה.
בכל מקרה, כל הסיפורים מקושרים במספר מובנים.
1. כולם מתארים את האימפריה האמריקאית באופן סקפטי, על בסיס אימפריות עבר: מלוויל פותח את "מגדל הפעמון" בפסקה המקסימה הזו; "בדרומה של אירופה, בקרבתה של עיר־בירה שפרסקאות עיטרוה לפנים, והיום משחית את יופייה ריקבון לחלוחי, ניצב כשהוא בולט במישור, עצם הנראֶה ממרחק כְּגֶדֶם משחיר מטחב של אורן עצום־ממדים, שנפל בזמנים הרחוקים עִם ענק וטיטן.
ככלל, במקום שבו נופל עץ־אורן מותירה התפוררותו תל מעלה טחב – הרי זו הטלת הצל האחרונה של הגוף שכלה; לעולם לא יארך, לעולם לא יחסר; אין הוא תלוי בתעתועיה המתחלפים של השמש; צל שאינו משתנה ומדד מדויק שנוצר בעת הקריסה – כה הרחק מערבה ממה שנראֶה כגדם העץ, רומח איתן של חורבן אכול־חזזית השולח עורקים אל המישור."
ב"טרטוס של העלמות" אנחנו רואים את אנגליה הנכנסת למעין דגנרטיות, ולצד זה את ניו אינגלנד שהיא שאול קפיטליסטי.
ב"בניטו סרנו" אנחנו רואים את ההקבלה בין האימפריה האמריקאית לספרדית.
2. עוסקים בנאורות והתעלות כביכול המובילות לאלימות מחרידה, ומראים את הצביעות אצל האידאליסטים.
3. שימוש בסרקזם ומעטה של אירוניה, משחק בנקודות מבט בלתי אמינות והובלת הקורא לתהייה על טבעה של אמת ועובדות קיום.
9\10 שלוש יצירות מופת שאני מוכרח לחזור אליהן ולעכל אותן לאט לאט. צפיתי כבר בכמה הרצאות על "בניטו סרנו" שהיו פשוט מרתקות כהרחבה על הנובלה, ואני צריך עוד מזה. האם מתפתח כאן סיפור אהבה שלי עם מלוויל, שמעולם לא קראתי יצירות שלו? ימים יגידו. בכל מקרה, נראה לי שבקרוב אנסה עוד מיצירותיו, למרות ובגלל שהן מאתגרות.
נב: הנובלה "בניטו סרנו" יצאה לאור בשלושה תרגומים. אחד ישן יחסית שלא יצא לי לעיין בו, השני של יהונתן דיין להוצאת "כרמל", והשלישי הוא זה המסוקר כאן.
עיינתי בתרגום דיין ובמקור האנגלי כדי להשוות לתרגום הזה, ואני מעדיף את התרגום הזה על פני דיין, למרות שגם הוא תרגם את הנובלה באופן ראוי בהחלט.
השפה בתרגום כאן היא קצת יותר עשירה, אבל יותר חשוב, יש כאן למעלה ממאה(!) הערות שונות לסיפורים, מתוכן עשרות ל"בניטו", בעוד אצל דיין יש פחות מעשר. ההערות כאן ממש קריטיות להבנה לענ"ד, ובלעדיהן לא הייתי תופס פרטים מסוימים. בגלל זה אגב אני גם שמח שלא קראתי את המקור האנגלי הזמין אונליין ללא הערות, כי הייתי נאבד בו.
"כך אפוא ציית העבד הסומא לאדוניו הסומא ממנו, אבל משציית לו – הֵמִיתוֹ. כך אפוא נקטל הבורא בידי הנברא. כך אפוא היה הפעמון כבד מדי למגדל. כך אפוא נטבע הפגם שבפעמון היכן שדם אדם פגם בו. וכך אפוא גאווה קדמה לנפילה."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
