ליאו - ליאון בפי אשתו וליאונידס, על שם מלכה של ספרטה, כפי שנקרא על ידי אביו, מורה דל אמצעים, מעריץ תרבות יוון - חגג את יום הולדתו ה-50. הוא ראש אגף חינוך במשרד התרבות האוסטרי, אחד מאותם 40-50 פקידים המנהלים הלכה למעשה את המדינה, נשוי ליפיפיה אמילי לבית פרדיני, יורשת עשירה כקורח. השניים מנהלים משפחה אל-הורית. הוא נראה מצוין ובריא כשור. השמים מחייכים אליו.
לליאו זה תפיסת עולם פשוטה ויעילה להפליא: "אם ישאלוהו ל'השקפת עולמו' – יהא עליו להודות בגילוי לב, שאת תכליתו האחת והיחידה של היקום הוא רואה בטיפוח ובקידום חביבי-אלים מסוגו, קידום המעניק להם עצמה, יוקרה, ברק, זוהר ומותרות". ואכן דרכו לצמרת, מהיותו סטודנט דלפון, החי מהיד אל הפה, תוך לימוד בני עשירים חסרי-כשרון, למעמדו הנשגב, היא הוכחה ניצחת לכך.
אפשר שאילולא היה חביבם של האלים, לא היה מגיע למה שהגיע, וזאת בזכות ירושה קטנה – פראק במצב משובח שהוריש לו סטודנט יהודי, שהתאבד ביריה בחדר הסמוך לחדרו של ליאו: "בעליו של הפראק היה 'בן דת משה אינטליגנטי' (כך, בזהירות מירבית, כינה אותו אף בהרהוריו ליאונידס אנין הרגש, הסולד ממתן שם בוטה יתר על המידה למציאות מביכה). מצבם של אנשים אלה, אגב, היה באותו זמן טוב עד כדי כך שיכלו להרשות לעצמם להתאבד ממניעי מותרות כגון 'מכאובי עולם' פילוסופיים".
אותו פראק, כמעט אביזר קסמים מחולל פלאות, פתח בפני ליאו את שערי החברה הגבוהה ושם הצליח להתבלט בזכות כשרונותיו ומראהו. אבל באותו יום, מעט אחרי יום הולדתו ה-50, הבחין ליאו בכתב יד מוכר על אחת מהמכתבים שקיבל באותו יום. מכתב זה עורר אצלו סערת רגשות משום הוא איים על שגרת חייו השאננה.
כתבה אותו דר. ורה וורמזר, יהודיה, אותה הכיר לראשונה כשהיתה בת 15, תלמידת גימנסיה חריפת שכל, והוא מלמד בשכר זעום של אחיה הגדול הלא-יוצלח. כבר אז נדהם מאישיותה והרגיש נחות לידה. שנים מאוחר פגש בה שוב, הפעם בהיידלברג שבגרמניה, לאחר שנישא לאמילי העשירה ולאחר שהחל את הקריירה המטאורית שלו בשירות הציבורי. הוא ניהל איתה רומן סוער במשך שבועות, והבטיח לה שיחזור לגרמניה לחיות איתה לנצח. זה לא קרה ואת המכתב שקיבל ממנה לאחר שלוש שנים קרע לגזרים מבלי לקראו. הפעם הוא קורא את המכתב. זה כולל פניה רשמית וצוננת לסייע ברישום צעיר יהודי ללימודים בוינה שכן בגרמניה נאסר על יהודים להמשיך בלימודיהם. ליאו הנרעש תוהה האם מדובר בבנו, פרי האהבה האסורה? כשחזר לביתו להפסקת צהריים, הוא נחוש להתוודות בפני אשתו על הפרשיה הישנה. בחכותו לבואה חיטט בין חפציה בתקווה נואלת למצוא עדות לפרשיות אהבים מצידה. היא תפסה אותו בקלקלתו. תוכניותיו להתוודות נעלמו בשעה שאמילי עצמה פותחת בוידוי משלה. ליאו חזר למשרד, להמשך יום העבודה והחליט לפגוש את ורה במלונה. אלו רגשות תוליד הפגישה ומה תחולל לנפשות הדמויות? בכל אלה מטפל הסופר בהמשך העלילה.
התרשמתי מאד מבנית העלילה, שהתרחשה במהלך יום אחד בסוף 1936, ומההתמקדות בהתחבטויות הדמויות השונות מבלי להתפזר לתיאור מיותר של האווירה הפוליטית-חברתית, הכל נעשה במשורה, על פי צרכי העלילה. ורפל גם נמנע מפיתוח-יתר של דמויות משנה שאינן חיוניות להשתלשלות העניינים. הסופר בנה סיפור שהמציאות הקודרת חודרת אליו רק כשהיא רלבנטית לפיתוח העלילה ובכך נוצר ניגוד בין האווירה המאיימת של אותה תקופה לבין החיים השאננים של ליאו ואמילי. ורה היא זו שמביאה יחד עם סיפור אהבה נבגדת גם את האירועים הקודרים מעבר לגבול.
הספר הזה נכתב ב-1941 כשורפל היה פליט בעצמו. גיבורו ליאו מזכיר את גיבור ספרו, "כינוס הבוגרים" (1928), ארנסט סבסטיאן, שופט חוקר. שניהם גברים נאים ומצליחים, מורמים מעם; שגרת החיים של שניהם מופרת לפתע, אחרי שנים רבות, בגלל אירועים אפלים בעברם, הצצים לפתע ומאיימים על שגרתם השאננה או על שלוות הנפש שלהם; בשניהם הדמויות המחוללות סערות אלה הן דמויות יהודיות מבריקות: דר. ורה וורמזר ב"בכתב יד נשי כחלחל" ופרנץ אדלר ב"כינוס הבוגרים"; בשני הספרים הסופר חוזר על הרעיון שהדמויות נוצחו למעשה במירוץ החיים, ללא קשר למעמדם ולהצלחותיהם. וכך מסכם ליאו:
"היה לי נוח בלי האמת! שום אדם אינו יכול לחיות חיים כפולים, שאמילי מייחסת לי, מן היום הראשון היא הפריזה בערכי....תם ונשלם מאוחר מדי, גם אסור לי להרשות לעצמי להבא אמרות חסרות טאקט שכאלה, כמו זו עם השינוי הגדול. איזה שינוי לכל הרוחות! אינני הרקליטוס ה'אפל' ולא אינטלקטואל בן דת משה, כי אם פקיד ציבורי....האם לא אלמד סוף סוף להיות חמור בדיוק כמו האחרים?! בסופו של דבר עליך להיות שבע רצון...אני נמנה עם שכבת 'המאה העליונה. אני בא מלמטה. החיים ניצחו אותי".
בשני הספרים ורפל מתאר את הערכתו לעליונות האינטלקטואלית של היהודים העומדת בניגוד משווע למעמדם החברתי וכנגזר מכך, לפגיעותם. הדבר בולט במיוחד ב"כתב יד נשי כחלחל": "הנה היא שוב, היהירות הישנה נושנה של האנשים הללו (היהודים – ד.ס.), אותה התנשאות מרגיזה. אפילו תכלא אותם במרתף, הם יעמידו פנים שהם משפילים מבטם עלינו ממרומי הקומה השביעית, רק הברברים הפרימיטיביים יכולים להתמודד אתם, אלה שאינם באים להתווכח אתם אלא הולמים בהם בלי גינונים מיותרים". הדברים מזכירים מאד את דבריו של צוויג במחזה "ירמיהו", בשעה שהלה מוביל, בראש מורם, את המלך המובס צדקיהו, שהבבלים המנצחים ניקרו את עיניו, לגלות בבבל. נצחון הרוח האיתנה על הקיום הפיזי המובס.
ולסכם את הסקירה הזאת, מצאתי את הדברים הבאים כשיקוף נאמן של העלילה:
"המזל הטוב הותיר את האהבה, העושר והחריצות מאחור, שכן בלעדי המזל הטוב ערכה של החריצות קטן, תועלתו של העושר מועטה, ואף האהבה אינה יכולה להגיע לידי מימושה". מתוך סקירה של ROEILAMAR על ספרו של מגיל דה סרוונטס "פרסילס וסחיסמונדה".
השורה התחתונה: סיפור תמציתי וממוקד, מעורר מחשבה ומרתק. מומלץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
