ביקורת ספרותית על חיבוק גדול - ספריה לעם #729 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר בסדר

---

יבול ספריית רחוב זה משהו מעניין. סוג של גלישה רנדומלית מספר לספר לפי מה שנמצא במקרה או שאחרים בחרו בשבילך. אני כמובן לא לוקחת סתם ככה, אז זה לא לגמרי רנדומלי, אבל נוח לי לחשוב שכן. למשל אני נוטה יותר לקחת ספרים של סופרים שהם במידה כזו או אחרת ידועים במידה. או מוכרים או מפורסמים, ומשום מה לא רכשתי מספריהם וגם בספרייה הממוסדת אני לא נוטה לגשת אליהם. למשל הספר הזה, שהוא דק מאוד, הכריכה לא לגמרי ושכת ורק שם מחברו תפס את עיני. גם רומן גארי עצמו חשד בתופעה כזאת, במין מוסכמה או דעה מוקדמת באשר לספריו, ועל כן פרסם את הספר הזה, וכמה ספרים נוספים תחת שם העט אמיל אז'אר, מתוך תקווה לקבל שיפוט קוראים נטול דעות קדומות. לא שזה עזר.

"הנחתי את העט מיידי, ומישהו צלצל בדלת. רצתי מהר להסתרק ולסדר את קשר עניבת הפרפר הצהובה עם הנקוות הכחולות כפי שאני עושה תמיד כאשר מישהו טועה בדלת. מה גדולה היתה הפתעתי כשראיתי את השרת מהמשרד ושני צעירים נוספים שאף פעם לא ראיתי קודם לכן בזמן שהתבוננתי. השרת הושיט לי את ידו. 'שלום, עברנו בסביבה אז אמרנו, בואו נראה את הפיתון. אפשר?' רתחתי מכעס. אם יש משהו שחשוב לי אלה חיי הפרטיים. לא ארשה שייכנסו אלי הביתה ככה בלי אזהרה מוקדמת. החיים הפרטיים הם דבר קדוש, וזה בדיוק מה שהלך לאיבוד בסין. אולי אני בדיוק צופה בטלוויזיה או שקוע במחשבות חופשיות באין מפריע או מהרהר בכל הספרים שאנחנו חופשיים לפרסם בצרפת."

הדובר הוא מסייה קוזן, גיבור הסיפור. הוא סטטיסטיקאי, מתגורר בפריז, גילו לא ברור, הוא איש בודד ואין לו כמעט חיי חברה, מלבד מערכת יחסים עם עובדת שחורה במשרדו שנקראת מדמואזל דרייפוס שאיתה הוא חולק נסיעה יומית במעלית. כמו כן הוא חולק את דירתו בת שני החדרים עם פיתון באורך שני מטר ועשרים שהביא מאפריקה כדי לחלוק איתו את חייו. חיבוק גדול זה השם של הפיתון, ואם חושבים על זה יש בזה מן ההיגיון. החיים מתנהלים על מי מנוחות לולא עובדים מהמשרד שקופצים פה ושם לביקור ומפריעים את מנוחתו, ולולא השכנים נבהלים ונרתעים מנוכחות של זוחל גדול בבניין, וגם אילו היה מר קוזן מצליח לפתור את הבעיות הכרוכות בהעדפות הקולינריות של שותפו לדירה. הוא אוכל בשר חי, כלומר חי לא במובן של נא אלא במובן של לא-מת. מסייה קוזן קנה עכברים, אבל לא מצליח לתת את בלונדין (זו העכברה) ולשלוח אותה להיבלע ככה על ידי חיבוק גדול. בעיה.

"כן, ניסיתי את לורד. נסעתי ברכבת, איזה יום שישי, והחבאתי בהתחלה את חיבוק גדול בתיק מיוחד עם חורים לאוויר, וכשהגעתי לשם החבאתי אותו מתחת למעילי כשהוא מלופף סביב מותניי. נשארנו המערה שעה, ואחר כך רצתי למלון שלי. פרשתי את הפיתון שלי על המיטה וחיכיתי. שום דבר. הוא מיד גלגל את עצמו לפלונטרים כרגיל. חיכיתי כמה שעות בגלל המרחק, כי זה בטח מגיע מרחוק מאוד, מגבוה מאוד. אבל לא, אפס תשובה לשאלה. הוא היה עסוק בלאסוף את עצמו, קשקש אחר קשקש, ולהיות ממשפחת הזוחלים בדיוק כמו מקודם. אפילו לא השלת עור נוספת כטובה מיוחדת. אני לא אומר שלורד לא שווה כלום. אולי היא עובדת למצבים של חוסרים חוקיים, של שיתוקים, או מצבים אחרים שמוכרים כבעלי תועלת לציבור על ידי ארגון הרופאים והביטוח הלאומי."

פרנץ קפקא כתב על אדם שהתעורר בבוקר והנה הוא ג'וק גדול. אנדריי קורקרוב כתב על אדם המגדל פינגווין כחיית מחמד. אנשים בפזורה הבדואית מגדלים גורי אריות ונמרים וקופים, ואיש אחד אפילו נתפס עם עשרות טריטונים. הכל נראה נורמלי והגיוני, עד שהוא לא. אז מסייה קוזן מגדל פיתון, וזה לא נורמלי. גם בסיפור זה לא נראה נורמלי לאף אחד מלבד לקוזן עצמו, וגם הוא חש שמשהו לא בסדר בכל הסיטואציה, גם אם הוא לא יודע להגדיר בדיוק למה זה לא בסדר. הוא ממשיך בבדידותו הפיתונית. היום אולי היו מסוווגים ומאבחנים אותו על ספקטרום כזה או אחר, כי בעליל אין לו הבנה של חברה, למרות שהאינטיליגנציה שלו תקינה והוא מצליח לתפקד בעולם בצורה סביבה פחות או יותר, וגם לומר משהו על בדידותו של האדם העירוני באשר הוא.

ספר נורא מוזר, אבל גם נחמד בדרכו. אני לא יודעת אם הזכרתי, אבל מצאתי אותו במצב חדש לגמרי, כאילו אף אחד לא נגע בו מאז יצא לאור לפני שמונה שנים. התרגום הוא תרגום חדש, להוצאה מחודשת של ספר שבמקור התפרסם בשנת 1974, שנים ספורות לפני שהמחבר שלו התאבד ואם קוראים את הספר אפשר גם לנחש קצת מהתחושות שגרמו לו למעשה הדרמטי הזה. בספר הזה יש שני סופים, אחד מהם נמצא בעזבונו של גארי, וגם אחרית דבר מאת המתרגמת דורית שילה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חיבוק גדול - ספריה לעם #729