ספר שקראתי לפני עשור בערך, ומאז דחפתי אותו לבוידעם, יחד עם כל שאר המילים ביידיש מהתקופה הדתית שלי.
מה שבסופו של דבר גרם לי להירתע מהדת, דווקא לא היו המצוות או המעגל החברתי ואפילו לא שידוך.
מה הסיבה?
הבנתי שיש לי התנגשות בין שני עולמות, ושאני חייבת לבחור אחד.
הייתה סערה שלמה, סערה שסחפה עניינים משפחתיים, דברים שנשארים לתמיד, נאמרו כל מיני דברים והיה צורך לבחון מחדש את הכיוון ואת הקיצוניות שדברים הגיעו אליה.
בסופו של דבר בשביל הנפש שלי בחרתי בעולם המוכר לי יותר, של הפסיכולוגיה ושמירה על בריאות הגוף והנפש לפי האסכולה המערבית,
על פני העולם האמוני והרוחני, עם כל מה שיש לו להציע, ויש לו הרבה להציע...
אבל לא בשבילי כנראה, בצער רב.
בגיל הצעיר שבו הייתי כשנכנסתי לעולם הזה של החוויה הדתית הכול איפשהו הפך לי לחוויה מיסטית שלא הבנתי מתי היא עוצרת ואיך לרדת.
זה עולם ששואב אותך, ומי שלא עבר את זה מקרוב לא באמת יכול להבין, את ההתמודדות היום יומית, את ההערכה של הדברים הקטנים שפתאום את רואה את הגדולה שלהם.
אך החיבור הזה הלא תמיד טבעי בין פסיכולוגיה וכל מה שקורה בנפש יחד עם דת ומיסטיקה נשאר לי מאז, וכל פעם בתקופות שכאלה אני חוזרת קצת אחורה, לאיך שהייתי פעם ולהסביר לעצמי דברים ב"שפה דתית".
כאנשים כותבים נראה לי שהכי יעניין כאן לשמוע על השתיקה לעומת הדיבור:
בתנ"ך ובחז"ל יש עיסוק מופלג בכל נושא הדיבור והשתיקה, וכמו כן גם על ספת הפסיכולוג.
זוהי אומנות שלמה ואולי האומנות החשובה ביותר - מי שמקבל את רשות הדיבור הוא כנראה האיש הכי נכבד, זה שיושב בראש השולחן.
בתנ"ך ובחז"ל לרוב זה יהיה האדם בעל ניסיון החיים הרב ביותר, זה שכבר רואה לאן כל הצעירים האלה הולכים...
גם בעולם הנפש זה די דומה. לרוב הפסיכולוג ישדר חזות של אדם גדול ומנוסה - גם אם לא בגיל אז באופן הנראות וההתנהגות שלו.
לא מפתיע אותי שהציטוט שמובא בפרק לקוח מספר קהלת, ספר שמדבר על מסקנות הגיל המופלג.
מה שקוראים: "עת לחשות ועת לדבר".
העניין הוא שמעבר לרשות הדיבור או למיקרופון שאתה מקבל, אתה צריך לדעת לדבר בחוכמה, ואף לברוח מרשות הדיבור.
יש מיומנות עדינה של לדעת מתי היא העת, ולא בטוח שזה מתאים.
ומספת הפסיכולוג עוברים ליחסים עם חברים ומשפחה. מטרת העל היא להיפטר מהתיווך הזה...
לרוב שתיקה תלמד על ענווה. סייג לחוכמה שתיקה, אך לפעמים דווקא ההיפך הוא הנכון.
כשצריך להשמיע תוכחה אבל בסוף בוחרים בשתיקה, כנראה שלא ענווה היא המניע.
תשמעו סיפור מקרה שהיה בחז"ל:
שמואל העביר שיעור שבו השתתפו חייא בן רב ורב הונא.
רב הונא הואשם בפני שמואל על ידי חייא בן רב.
אשמתו הייתה שהוא גרם צער.
רב הונא קיבל את האשמה, ובסופו של דבר התנצל בפני חייא בן רב.
לאחר שיצא חייא בן רב, הסתבר לשמואל שלא נאמרו כל פרטי המקרה.
מדברי רב הונא הבין שמואל שחייא בן רב הוא שהתחיל.
למרות שרב הונא צדק, טענתו של שמואל הייתה כזאת:
אתה טעית בכך שלא אמרת בפניו מה הוא עשה לך,
ובמקום זאת הוא חושב עכשיו שאתה מצטער...
רב הונא תירץ - לא הייתי מסוגל לבייש את חייא מפני כבודו של רב.
זו דוגמא לא טובה לענווה, אך אברהם דווקא קיבל שכר על שתיקתו.
"אמר הקב"ה: לאברהם בלבד אני שותק, שהוא שותק לי ואף אני שותק לו."
כשהאדם יודע שהוא צודק אך בוחר לשתוק, זוהי באמת ענווה ומעלה שנובעת מראיית קטנותו בעולם באופן כללי.
השותק שותק מפני כבוד הנוגעים בדבר, ולא מפני שהוא מתכוון לשטוח את צדקתו בקהל חבריו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
