המותחן הבלשי "המהמר" מאת דיוויד באלדאצ‘י (הוצאת מודן, 2025) הוא הספר השני בסדרת מותחנים המתרחשים באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. גיבורם הוא אֶלוּסיוּס ארצ‘ר, חייל לשעבר ואסיר לשעבר. ארצ‘ר שירת בצבא היבשה האמריקני כסמל מחלקה בחיל הרגלים בשורות הדיוויזיה השלושים וארבע. בין היתר לחם בסָלֶרנוֹ, בולוניה, גנואה ומילנו, בקווי ברברה, ווֹלטוּרנוֹ וגוּסטאב, וגם בחוף אָנצִיוֹ. "ארצ'ר ראה הרבה מאוד מוות אלים במלחמה, וגם במהלך שהותו בכלא. אחרי זמן מה אתה לא בדיוק מתרגל לזה, אבל נדרש לך פחות ופחות זמן כדי לעכל את זה ולהמשיך הלאה. עד הפעם הבאה" (עמוד 281).
השנה היא 1949 וארצ‘ר, שפענח פרשיית רצח בעיירה פוקה סיטי (בה היה הוא החשוד העיקרי) החליט לנסוע לקליפורניה ולעבוד כבלש פרטי. בלש משטרה שעימו עבד בפוקה סיטי צייד אותו במכתב המלצה לבלש פרטי בשם וילי דאש, אף־בי־איי אגדי לשעבר, שילמד אותו את רזי המקצוע. בדרכו עצר ברינוֹ, נבדה, וחבר לשחקנית שאפתנית בשם ליברטי קלהאן, שביקשה לנסות את מזלה בהוליווד. השניים הגיעו למחוז חפצו של ארצ'ר, העיירה בֵּיי טאון, קליפורניה, שם הפכה ליברטי לבדרנית במועדון הלילה "מידנייט מודס" ואילו ארצ'ר הפך לשותפו ותלמידו של הבלש הפרטי דאש. עד מהרה ניקלעים השלושה לחקירה סוערת שנוגעת לבחירות לראשות העיירה. בין המתמודדים קמפר ודרייק והבוחש מאחורי הקלעים, האיש החזק והעשיר בעיירה, סוייר ארמסטרונג.
גם הפעם, לאחר שבעיירה התרחשו מספר מקרי רצח ידרש ארצ‘ר לכל אותם כישורים שאפשרו לו לשרוד בשדה הקרב ולהתקדם לפני כולם. כך למשל, כאשר התברר לו שלפאם פאטאל המקומית יש יד במזימה הרצחנית הוא בחר לעמת אותה בביתה עם העובדות. "כמה הוגן מצידך, ארצ'ר. הייתי כמעט רצינית כששאלתי איפה אפשר להשיג תריסר כמוך. כמובן שבשלב מסוים היית מתחיל לשעמם אותי. אני לא ממש אוהבת אבירים על סוס לבן, אתה מבין. אני אוהבת בחורים רעים, כאלה שלוקחים מה שבא להם מתי שבא להם" (עמוד 418), הטיחה בו. האישה היתה בעלת יופי קטלני. "היא ידעה לנוע, ללא ספק. הדֶרינגֶ'ר בצבץ מכיס מקטורנה, והיא ירתה שתי יריות מהירות" (עמוד 419). שתי היריות שירתה החמיצו, "אבל ארצ'ר לא החמיץ" (עמוד 419). המחבר ציין כי "ראשה פגע בשולחן כשנפלה אפיים ארצה. לא משנה, ממילא היא לא הרגישה בפגיעה. המתים כבר לא מרגישים דבר" (עמוד 420).
כמו הספר הקודם בסדרה, גם הפעם הוציא המחבר מתחת ידו ספר מותח (טוב מקודמו והצדעה נחמדה לסגנון הבלש הקשוח "hard boiled"), אבל דומה שבמסגרת היריבות בין לי צ‘יילד לדיוויד באלדאצ'י ביקש האחרון ליצור (שוב) דמות שהיא כמעט חיקוי שלם של ג‘ק ריצ‘ר.