"ביקורת, ככל שהיא נוקבת, היא אחד האמצעים לחיזוק ולבניה, בתנאי שמטרתה ומגמתה אינה ערעור והריסה, אלא בנין ויצירה" (עמ׳ 23).

לספר "אמת בצל המלחמה" מאת אל"ם (מיל׳) ד"ר יעקב חסדאי (הוצאת זמורה ביתן, 1978) הגעתי בעקבות אזכור של הספר שעשה הרמטכ"ל הקודם, רא"ל הרצי הלוי, בנאומו האחרון בפני מסיימי קורס הקצינים. חסדאי, קצין צנחנים שעוטר על גבורתו בקרבות ברצועת עזה במלחמת ששת הימים, עת שימש כסמג"ד 202. בהמשך פיקד על גדוד 202 במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד כסא"ל על גדוד צנחנים מוקטן בקרב על העיר סואץ. הכוח היה לכוד באחד המבנים במשך שעות ונחלץ רגלית תחת חיפוי ארטילרי. לאחר המלחמה חסדאי שירת כחוקר בוועדת אגרנט, שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים ובתפקידו האחרון פיקד על חטיבת ביסלמ"ח, היא חטיבת בית הספר למפקדי כיתות החי"ר בצה"ל. לאחר מכן פרש מן השירות.

"כשהייתי צוער – בדיוק כמוכם, לפני שלושים ושמונה שנים – היה עליי לבחור ספר לקריאה ולכתוב עליו למפקדי בקורס. בחרתי בספר "אמת בצל המלחמה" של יעקב חסדאי, גיבור ישראל שנלחם בכמה מלחמות ובהן גם מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה הפך לחבר בוועדת אגרנט", סיפר הלוי. לדבריו, "הספר הותיר בו חותם עמוק וממושך ועמד לנגד עיניי בהחלטה לתחקר תוך כדי מלחמה רבת זירות, באופן ענייני ונוקב שיאפשר למידה איכותית ויסודית. החשש מתחקירים כמוהו כבחירה מודעת בכישלון עתידי. תחקיר הוא חלק מהמעשה הצבאי ובעזרתו לומדים וכך משתפרים".

חסדאי עסק בספרו בשורה של נושאים, למן האסטרטגיה הצבאית ותורת הביטחון הלאומי, פניה של החברה בישראל, חינוך ציונות ועוד. הספר כולו עוסק בישראל, על הממשל וגופי הביטחון שלה לאור מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. בין היתר היה המחבר מוטרד מרמת המקצועיות בצבא, בשימור איכות כוח האדם לשירות משמעותי ודרך הכשרת וקידום המפקדים בצבא. בצה"ל, כתב ישנה "אידיאולוגיה, שלימוד מן הנסיון הוא שיטת הלימוד הטובה ביותר. אין להכחיש אמנם שיש יתרונות רבים ללימוד בדרך הנסיון, אלא שיש לזכור גם את מגבלותיה של שיטת לימוד זו – לעולם אין היא מכשירה את האדם להתמודד עם בעיות בהן לא נתקל קודם לכן" (עמ׳ 22). אמירות דומות השמיעו לאורך השנים אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אל"ם ד"ר עמנואל ולד וח"כ עפר שלח, אך ניכר כי חסדאי הקדים אותם.

בפרק בספר שבו דפי מפקד שנשא בפני צועריו בקורס קצינים (פיקד על גדוד צוערים בבה"ד 1לאחר מלחמת ההתשה) כלל את מסריו לצוערים בטרם יצאו לתעסוקה מבצעית ברצועת עזה. "כאשר תרדו לרצועה, תכירו מלחמה חדשה ואויב חדש – אויב שיש לו משפחה, שיש לו אם וילדים קטנים. אתם תירו במחבל, ותראו את אמו ואחותו בוכות ליד גופתו; תעצרו מחבל ותראו את ילדיו הקטנים נגררים אחריו כשתוציאוהו מביתו. ואז תשאלו ודאי את עצמכם, האם צודקים אתם כשאתם עושים זאת? אתם תראו נשים וילדים מיידים בכם אבנים וקוראים קריאות בוז; תראו אותם בעוני איום, ותזכרו שכמה מכם גרים במקום בו היו אולי לפנים בתיהם של כמה מהם; ואז תשאלו, מדוע אנו שבעים ומדוע הם רעבים וחסרי בית? השנאה שבעיניהם תהי מוחשת יותר מאשר מידת הצדק שבמעשיכם. הבעיה בפניה תעמדו בתקופה הקרובה ברצועה, תהא בעיה חמורה, והיא תעסיק אתכם רבות בעתיד, כחלק מן הבעיה המוסרית והמצפונית של עמנו כולו" (עמ׳ 33).

לדבריו, "ההצדקה למעשינו ברצועה, ההצדקה לזכותנו להשליט את שלטוננו עליה, לירות במחבלים המופיעים גם במקום שיש בו נשים וילדים, את ההצדקה לכל זאת לא תמצאו בנעשה ברצועה. היא נמצאת במישור אחר לגמרי: בזכותנו להתקיים כעם. זוהי זכות הקודמת אף לזכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת" (עמ׳ 34).על הצוערים לזכור, הדגיש, כי באדם יש תאוות רצח ואכזריות "לא פחות משיש בו רחמים והבנה. בכל פעם שיהיה עליכם לסמוך על המידות האנושיות שבחייליכם זכרו שאנושיות פירו־שה אמנם אהבה, חמלה והתחשבות בזולת, אך היא כוללת גם שנאה, קנאה וזלזול בזולת" (עמ׳ 37). לכן, הדגיש, "מערכת חוקי המלחמה עושה את ההרג למעשה בלתי אישי, ובכך מאפשרת לחייל לשמור על ערכיו האנושיים" (עמ׳ 37).

בחלק אחר בספר פנה למפקדי השדה של צה"ל וקבע כי "המשימה הראשונה והעיקרית שלכם היא להכשיר חיילים למלחמה שתהיה קשה, ממושכת ואכזרית. לשם כך עליכם לבנות חיילים טובים וקשוחים. עליכם להשקיע מאמץ רב באימונים ולעשותם יעילים וקשים ככל האפשר. אל לכם להירתע מטרוניות החיילים, ואל תירתעו מכך שבתקופת האימונים לא תהיו אהובים. חייליכם יודו לכם כשיגיעו לשדה הקרב וינצחו בזכות הידע וכושר הסבילות שתקנו להם" (עמ׳ 106). חסדאי הוסיף וציין כי "אין אתם יכולים להקשיח את החיילים אם אתם אינכם כאלה, ואין אתם יכולים להנהיג אורח חיים קשה ביחידתכם אם אינכם נוהגים כך בעצמכם" (עמ׳ 106). בסוף, הכל מסתכם בדוגמה האישית. "אם אינך מבצע פקודות אך דורש מפקודיך לבצען, זו משמעת של כנופיה וזמנה קצר. חובה עליך לגלות אותה מידה של משמעת שאתה דורש מפקודיך. אם תנהג כמפקד על־פי כללים אלה, יכול אתה להיות סמוך ובטוח שאמנם תהיה משמעת ביחידתך. משמעת אמיתית הנובעת מחינוך והופכת לדרך חיים" (עמ׳ 109).

"בגדוד הצנחנים עליו פיקדתי" (עמ׳ 30), סיפר, הוא גילה כי לא פעם תומכי הלחימה אמיצים ומסורים כלוחמים, ולכן אל להתנשא עליהם. יש לזכור שחסדאי פיקד על הגדוד במלחמת ההתשה הקשה. בין היתר פיקד חסדאי על גדוד 202 במבצע "רודוס", פשיטה מוסקת שנערכה ב־22 בינואר 1970 על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח'. הכוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב חסדאי, הונחת במסוקים בבוקר ותקף את עמדות הקומנדו המצרי. בשעות אחר הצהריים כבשו הצנחנים את האי והחזיקו בו 36 שעות. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצריים ונשבו כ־60, וכמו כן נתפס מכ"ם ימי. ניכר אם 

אך מה בקשר ליזמה, שאל? שהרי "היזמה, המקוריות והתנופה הן מסודות עצמתנו" (עמ׳ 109). ניכר שחסדאי דוגל בשיטת פיקוד משימה ולכן הסביר כי "את המשמעת שאתם דורשים מקדו סביב המטרה. הגדירו לחייליכם בדיוק מה משימתם, מהו היעד שאליו יש להגיע, או מהי רמת האימון שעליהם להשיג. עליכם להבהיר בדייקנות את המשימה לפרטי פרטיה ולבדוק את התוצאה בשבע עיניים. אולם, את הדרך למטרה, או את שיטת הפעולה, השאירו במידת האפשר לבחירת חייליכם" (עמ׳ 110). בכל האמור באחריות, קבע המחבר כי "במקצוענו, על טעויות משלמים בחיי אדם ולכן אנו נקראים לעתים לתת את הדין לא רק על רשלנות אלא גם על טעות" (עמ׳ 114).

אולם, ציין, "אם תחנכו את עצמכם לשאת באחריות בכבוד, יגדל כבודכם כאשר תזכו לתהלה" (עמ׳ 114). דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאחר ה־7 באוקטובר 2023.
חסדאי מתח ביקורת קטלנית על רמת המחשבה הצבאית בצה"ל וטען שחל בה פיחות עמוק. "קל יהיה להבין זאת אם נזכור שגורלה של החשיבה הצבאית בצה"ל היה זהה לגורלו של קרב־הלילה. קרב הלילה הוא נשקו של החלש והיה נשקו של צה"ל, כל עוד סברו מפקדיו שעוצמתו הפיזית אינה תשובה מספקת לכוחו של האויב. משעה שצה"ל נעשה בטוח בעליונות עוצמתו הפיזית, שוב לא היה לו צורך בניהול מלחמה בלילה, שהרי הפגנת העוצמה היא נשקו של החזק ושל להפגינה היום" (עמ׳ 11). והנה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים עלה מפלס ההיבריס בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. "כגורלו של קרב־הלילה היה גורלה של המחשבה הצבאית. כל עוד חיו מפקדי צה"ל בתחושה שנשקו של צה"ל וגודלו אינם מספיקים כדי להבטיח ניצחון, היתה מחשבה צבאית יוצרת ומקורית דרך להשגת עליונות על האויב. משעה שגדל הבטחון בעוצמתו של צה"ל, שוב לא היה צורך להתבלט ולהסתבך בדיונים ומחשבות מייגעים וממושכים. בניית עצמה, ארגונה ומיסודה נחשבו לדרך מרכזית להשגת הנצחון" (עמ׳ 11).

חסדאי ציין בצדק כי "בכל המלחמות הקודמות השכיל צה״ל לנצח נקודת תורפה זו של הערבים. תמיד הופענו בשדה־הקרב על תכניות מקוריות, רעיונות לא שגרתיים ואמצעי לחימה חדשים בסוגם או דרך הפעלתם. וככל שהיטבנו ללכת בדרך זו, כך היו נצחונותינו גדולים ומרשימים יותר" (עמ׳ 59). והנה, קבע, "במלחמת יום הכיפורים לא הופענו כך. בחלק ניכר של הקרבות שבהם הובסנו, נבע הדבר מכך שתכניותינו תאמו את ציפיות האויב. הוא היה ערוך לקראתנו, ועל חייליו ומפקדיו היה לבצע תכניות ומהלכים שהוכנו ותורגלו במשך שנים" (עמ׳ 59). התוצאה היתה לא מפתיעה. היכן שלא הפגין צה"ל מקוריות אז וגם בעימותים מאוחרים יותר, הוא נכשל. לחלופין, "באותם מקרים שבהם נקטנו במהלך לא צפוי, היו התוצאות דומות לאלו שאפיינו את המלחמות הקודמות. קרב הצליחה הוא הבולט שבהם. בקרב זה הצליחו כוחות קטנים יחסית לכתר כוח מצרי גדול, להוציא את המפקדה המצרית משיווי משקלה ולהפוך על פיהן את תוצאות המערכה. קרב זה ואחרים כמותו מלמדים, שאין ליחס את כשלונותינו במלחמה לשינוי שחל, כביכול, באיכותו של הלוחם והמפקד הערבי" (עמ׳ 59). כך קרה גם במלחמות מאוחרות יותר, בין שמדובר באיגוף האנכי מן הים במלחמת לבנון הראשונה שהפתיע והמם את אש"ף והסורים וממספר מהלכים מפתיעים (ומועטים) במלחמת "חרבות ברזל".

אותי, כקורא, עניינו פחות הגיגיו ודעותיו של המחבר על החברה הישראלית (הקשר הישיר שהוא מזהה בין הפיכת החברה לאלימה ולא מנומסת והחדירה של ערכים מערביים וזרים לישראל פחות מטרידים אותי). אך אבחנותיו על הצבא היו נוקבות וחדות ובהחלט מעוררות מחשבה.

"ביקורת, ככל שהיא נוקבת, היא אחד האמצעים לחיזוק ולבניה, בתנאי שמטרתה ומגמתה אינה ערעור והריסה, אלא בנין ויצירה" (עמ׳ 23).

לספר "אמת בצל המלחמה" מאת אל"ם (מיל׳) ד"ר יעקב חסדאי (הוצאת זמורה ביתן, 1978) הגעתי בעקבות אזכור של הספר שעשה הרמטכ"ל הקודם, רא"ל הרצי הלוי, בנאומו האחרון בפני מסיימי קורס הקצינים. חסדאי, קצין צנחנים שעוטר על גבורתו בקרבות ברצועת עזה במלחמת ששת הימים, עת שימש כסמג"ד 202. בהמשך פיקד על גדוד 202 במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד כסא"ל על גדוד צנחנים מוקטן בקרב על העיר סואץ. הכוח היה לכוד באחד המבנים במשך שעות ונחלץ רגלית תחת חיפוי ארטילרי. לאחר המלחמה חסדאי שירת כחוקר בוועדת אגרנט, שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים ובתפקידו האחרון פיקד על חטיבת ביסלמ"ח, היא חטיבת בית הספר למפקדי כיתות החי"ר בצה"ל. לאחר מכן פרש מן השירות.

"כשהייתי צוער – בדיוק כמוכם, לפני שלושים ושמונה שנים – היה עליי לבחור ספר לקריאה ולכתוב עליו למפקדי בקורס. בחרתי בספר "אמת בצל המלחמה" של יעקב חסדאי, גיבור ישראל שנלחם בכמה מלחמות ובהן גם מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה הפך לחבר בוועדת אגרנט", סיפר הלוי. לדבריו, "הספר הותיר בו חותם עמוק וממושך ועמד לנגד עיניי בהחלטה לתחקר תוך כדי מלחמה רבת זירות, באופן ענייני ונוקב שיאפשר למידה איכותית ויסודית. החשש מתחקירים כמוהו כבחירה מודעת בכישלון עתידי. תחקיר הוא חלק מהמעשה הצבאי ובעזרתו לומדים וכך משתפרים".

חסדאי עסק בספרו בשורה של נושאים, למן האסטרטגיה הצבאית ותורת הביטחון הלאומי, פניה של החברה בישראל, חינוך ציונות ועוד. הספר כולו עוסק בישראל, על הממשל וגופי הביטחון שלה לאור מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. בין היתר היה המחבר מוטרד מרמת המקצועיות בצבא, בשימור איכות כוח האדם לשירות משמעותי ודרך הכשרת וקידום המפקדים בצבא. בצה"ל, כתב ישנה "אידיאולוגיה, שלימוד מן הנסיון הוא שיטת הלימוד הטובה ביותר. אין להכחיש אמנם שיש יתרונות רבים ללימוד בדרך הנסיון, אלא שיש לזכור גם את מגבלותיה של שיטת לימוד זו – לעולם אין היא מכשירה את האדם להתמודד עם בעיות בהן לא נתקל קודם לכן" (עמ׳ 22). אמירות דומות השמיעו לאורך השנים אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אל"ם ד"ר עמנואל ולד וח"כ עפר שלח, אך ניכר כי חסדאי הקדים אותם.

בפרק בספר שבו דפי מפקד שנשא בפני צועריו בקורס קצינים (פיקד על גדוד צוערים בבה"ד 1לאחר מלחמת ההתשה) כלל את מסריו לצוערים בטרם יצאו לתעסוקה מבצעית ברצועת עזה. "כאשר תרדו לרצועה, תכירו מלחמה חדשה ואויב חדש – אויב שיש לו משפחה, שיש לו אם וילדים קטנים. אתם תירו במחבל, ותראו את אמו ואחותו בוכות ליד גופתו; תעצרו מחבל ותראו את ילדיו הקטנים נגררים אחריו כשתוציאוהו מביתו. ואז תשאלו ודאי את עצמכם, האם צודקים אתם כשאתם עושים זאת? אתם תראו נשים וילדים מיידים בכם אבנים וקוראים קריאות בוז; תראו אותם בעוני איום, ותזכרו שכמה מכם גרים במקום בו היו אולי לפנים בתיהם של כמה מהם; ואז תשאלו, מדוע אנו שבעים ומדוע הם רעבים וחסרי בית? השנאה שבעיניהם תהי מוחשת יותר מאשר מידת הצדק שבמעשיכם. הבעיה בפניה תעמדו בתקופה הקרובה ברצועה, תהא בעיה חמורה, והיא תעסיק אתכם רבות בעתיד, כחלק מן הבעיה המוסרית והמצפונית של עמנו כולו" (עמ׳ 33).

לדבריו, "ההצדקה למעשינו ברצועה, ההצדקה לזכותנו להשליט את שלטוננו עליה, לירות במחבלים המופיעים גם במקום שיש בו נשים וילדים, את ההצדקה לכל זאת לא תמצאו בנעשה ברצועה. היא נמצאת במישור אחר לגמרי: בזכותנו להתקיים כעם. זוהי זכות הקודמת אף לזכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת" (עמ׳ 34).על הצוערים לזכור, הדגיש, כי באדם יש תאוות רצח ואכזריות "לא פחות משיש בו רחמים והבנה. בכל פעם שיהיה עליכם לסמוך על המידות האנושיות שבחייליכם זכרו שאנושיות פירו־שה אמנם אהבה, חמלה והתחשבות בזולת, אך היא כוללת גם שנאה, קנאה וזלזול בזולת" (עמ׳ 37). לכן, הדגיש, "מערכת חוקי המלחמה עושה את ההרג למעשה בלתי אישי, ובכך מאפשרת לחייל לשמור על ערכיו האנושיים" (עמ׳ 37).

בחלק אחר בספר פנה למפקדי השדה של צה"ל וקבע כי "המשימה הראשונה והעיקרית שלכם היא להכשיר חיילים למלחמה שתהיה קשה, ממושכת ואכזרית. לשם כך עליכם לבנות חיילים טובים וקשוחים. עליכם להשקיע מאמץ רב באימונים ולעשותם יעילים וקשים ככל האפשר. אל לכם להירתע מטרוניות החיילים, ואל תירתעו מכך שבתקופת האימונים לא תהיו אהובים. חייליכם יודו לכם כשיגיעו לשדה הקרב וינצחו בזכות הידע וכושר הסבילות שתקנו להם" (עמ׳ 106). חסדאי הוסיף וציין כי "אין אתם יכולים להקשיח את החיילים אם אתם אינכם כאלה, ואין אתם יכולים להנהיג אורח חיים קשה ביחידתכם אם אינכם נוהגים כך בעצמכם" (עמ׳ 106). בסוף, הכל מסתכם בדוגמה האישית. "אם אינך מבצע פקודות אך דורש מפקודיך לבצען, זו משמעת של כנופיה וזמנה קצר. חובה עליך לגלות אותה מידה של משמעת שאתה דורש מפקודיך. אם תנהג כמפקד על־פי כללים אלה, יכול אתה להיות סמוך ובטוח שאמנם תהיה משמעת ביחידתך. משמעת אמיתית הנובעת מחינוך והופכת לדרך חיים" (עמ׳ 109).

"בגדוד הצנחנים עליו פיקדתי" (עמ׳ 30), סיפר, הוא גילה כי לא פעם תומכי הלחימה אמיצים ומסורים כלוחמים, ולכן אל להתנשא עליהם. יש לזכור שחסדאי פיקד על הגדוד במלחמת ההתשה הקשה. בין היתר פיקד חסדאי על גדוד 202 במבצע "רודוס", פשיטה מוסקת שנערכה ב־22 בינואר 1970 על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח'. הכוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב חסדאי, הונחת במסוקים בבוקר ותקף את עמדות הקומנדו המצרי. בשעות אחר הצהריים כבשו הצנחנים את האי והחזיקו בו 36 שעות. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצריים ונשבו כ־60, וכמו כן נתפס מכ"ם ימי. ניכר אם 

אך מה בקשר ליזמה, שאל? שהרי "היזמה, המקוריות והתנופה הן מסודות עצמתנו" (עמ׳ 109). ניכר שחסדאי דוגל בשיטת פיקוד משימה ולכן הסביר כי "את המשמעת שאתם דורשים מקדו סביב המטרה. הגדירו לחייליכם בדיוק מה משימתם, מהו היעד שאליו יש להגיע, או מהי רמת האימון שעליהם להשיג. עליכם להבהיר בדייקנות את המשימה לפרטי פרטיה ולבדוק את התוצאה בשבע עיניים. אולם, את הדרך למטרה, או את שיטת הפעולה, השאירו במידת האפשר לבחירת חייליכם" (עמ׳ 110). בכל האמור באחריות, קבע המחבר כי "במקצוענו, על טעויות משלמים בחיי אדם ולכן אנו נקראים לעתים לתת את הדין לא רק על רשלנות אלא גם על טעות" (עמ׳ 114).

אולם, ציין, "אם תחנכו את עצמכם לשאת באחריות בכבוד, יגדל כבודכם כאשר תזכו לתהלה" (עמ׳ 114). דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאחר ה־7 באוקטובר 2023.
חסדאי מתח ביקורת קטלנית על רמת המחשבה הצבאית בצה"ל וטען שחל בה פיחות עמוק. "קל יהיה להבין זאת אם נזכור שגורלה של החשיבה הצבאית בצה"ל היה זהה לגורלו של קרב־הלילה. קרב הלילה הוא נשקו של החלש והיה נשקו של צה"ל, כל עוד סברו מפקדיו שעוצמתו הפיזית אינה תשובה מספקת לכוחו של האויב. משעה שצה"ל נעשה בטוח בעליונות עוצמתו הפיזית, שוב לא היה לו צורך בניהול מלחמה בלילה, שהרי הפגנת העוצמה היא נשקו של החזק ושל להפגינה היום" (עמ׳ 11). והנה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים עלה מפלס ההיבריס בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. "כגורלו של קרב־הלילה היה גורלה של המחשבה הצבאית. כל עוד חיו מפקדי צה"ל בתחושה שנשקו של צה"ל וגודלו אינם מספיקים כדי להבטיח ניצחון, היתה מחשבה צבאית יוצרת ומקורית דרך להשגת עליונות על האויב. משעה שגדל הבטחון בעוצמתו של צה"ל, שוב לא היה צורך להתבלט ולהסתבך בדיונים ומחשבות מייגעים וממושכים. בניית עצמה, ארגונה ומיסודה נחשבו לדרך מרכזית להשגת הנצחון" (עמ׳ 11).

חסדאי ציין בצדק כי "בכל המלחמות הקודמות השכיל צה״ל לנצח נקודת תורפה זו של הערבים. תמיד הופענו בשדה־הקרב על תכניות מקוריות, רעיונות לא שגרתיים ואמצעי לחימה חדשים בסוגם או דרך הפעלתם. וככל שהיטבנו ללכת בדרך זו, כך היו נצחונותינו גדולים ומרשימים יותר" (עמ׳ 59). והנה, קבע, "במלחמת יום הכיפורים לא הופענו כך. בחלק ניכר של הקרבות שבהם הובסנו, נבע הדבר מכך שתכניותינו תאמו את ציפיות האויב. הוא היה ערוך לקראתנו, ועל חייליו ומפקדיו היה לבצע תכניות ומהלכים שהוכנו ותורגלו במשך שנים" (עמ׳ 59). התוצאה היתה לא מפתיעה. היכן שלא הפגין צה"ל מקוריות אז וגם בעימותים מאוחרים יותר, הוא נכשל. לחלופין, "באותם מקרים שבהם נקטנו במהלך לא צפוי, היו התוצאות דומות לאלו שאפיינו את המלחמות הקודמות. קרב הצליחה הוא הבולט שבהם. בקרב זה הצליחו כוחות קטנים יחסית לכתר כוח מצרי גדול, להוציא את המפקדה המצרית משיווי משקלה ולהפוך על פיהן את תוצאות המערכה. קרב זה ואחרים כמותו מלמדים, שאין ליחס את כשלונותינו במלחמה לשינוי שחל, כביכול, באיכותו של הלוחם והמפקד הערבי" (עמ׳ 59). כך קרה גם במלחמות מאוחרות יותר, בין שמדובר באיגוף האנכי מן הים במלחמת לבנון הראשונה שהפתיע והמם את אש"ף והסורים וממספר מהלכים מפתיעים (ומועטים) במלחמת "חרבות ברזל".

אותי, כקורא, עניינו פחות הגיגיו ודעותיו של המחבר על החברה הישראלית (הקשר הישיר שהוא מזהה בין הפיכת החברה לאלימה ולא מנומסת והחדירה של ערכים מערביים וזרים לישראל פחות מטרידים אותי). אך אבחנותיו על הצבא היו נוקבות וחדות ובהחלט מעוררות מחשבה.