ביקורת ספרותית על טריקה שקטה מאת מיה הוד רן

---

כשדמויות מתוך ספר שאני קוראת מגיחות לי בכל מיני סיטואציות בחיי היום יום, אני מבינה שהספר נגע בי בצורה כזו או אחרת, ולדמויות, גם אם הן רק דמויות מתוך סיפור, יש משקל.

ישבתי עם חברה ודיברנו על סיטואציה מסוימת מ"חתונמי". התקשורת בין בני הזוג היתה , בעצם לא היתה קיימת כמעט. הוא היה במוד מסוים, והיא במוד אחר לגמרי, ולא נראתה שום נקודת השקה באופק. אז סיכמנו את השיחה במסקנה שתמיד, אבל תמיד, צריך לדבר. לדבר לדבר, ועוד פעם לדבר.

וזה היה הרגע בו חשבתי לעצמי "ואי, בדיוק כמו נעמי." אם היא רק היתה מדברת, מתמללת את המחשבות שלה ומוציאה אותן לאוויר העולם, כמה היה נחסך ממנה, במקום לסחוב אותן כמו שק מלא להתפקע על הגב. שק שמוריד את קומתה ומנמיך את רוחה מרוב שהוא כבד. כבד מכל כך הרבה בחינות.

לפעמים אנחנו מסתובבים עם איזה תרחיש בראש לגבי משהו שקרה. ואנחנו חושבים עליו, מנתחים אותו מכל כיוון, ובמשך כל השנים מזינים אותו עד שהוא הופך למשהו הגדול מאיתנו שעוטף אותנו עד שאין לאן לברוח.

כי להשאיר את זה בינינו לבין עצמנו זה כמו לשחק בכדור לבד. אתה מטיח את הכדור בקיר מולך, ופעם אחר פעם הוא חוזר אליך.

נעמי מסתובבת שנים בתחושה שבגדו בה. האומנם? יכול להיות שלא היתה שם בגידה, וזו רק היא שחושבת ככה?

מיה הוד רן נוגעת במגוון נושאים, הנוגעים לכולנו. נעמי, גיבורת הספר עומדת בפני שינוי בחייה ממנו תצא למסע שיחזיר אותה לעבר שלה, אותו עזבה בטריקה שקטה, ולמדה שגם כשהטריקה שקטה היא יכולה להשאיר אחריה רעש גדול, גם אם הוא נשמע רק לאוזניה שלה.

המסע הזה יחזור למה שקרה אז, ממנו תצעד קלה יותר אחרי שתשיל סוף סוף מעל כתפיה את השק הכבד, ובמקומו תקבל הווה נקי יותר שיוביל אותה לפיוס (גם) עם עצמה וסגירת מעגל.

ותודה למיה הוד רן ששתלה סימן שאלה גדול בין דפי הספר, מה שיבטיח לי שאמשיך לחשוב עליו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על טריקה שקטה