ביקורות ספרים על הספר חוש הומור וסיפורים אחרים

אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים. אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם. כן, גם אני אהבתי לקרוא את ספרי אניד בלייטון ולהתלוות אל החבריא בהרפתקאותיהם מסמרות השיער שאיכשהו תמיד כללו טוזיג תחת כיפת השמים וקריאות האח הידד. כן, אני זוכרת גם את טרזן מלך הקופים שקיפץ בין עצי הג'ונגל וזינק מהם בלאט כדי לקטול מניה וביה איזה טורף מעורר אימה. היה כיף, לא אכחיש. יתכן שהשפה הגבוהה הוסיפה קסם ייחודי להרפתק... המשך לקרוא

רויטל ק.

אז אומרים שבשנות השישים דיימון ראניון היה כוכב בישראל, הגיע ל"פנקס הקטן" ולשיר של מאיר אריאל. אז חייבים להודות שכל ספר הומור במדינה מוכת בכי הוא מבורך ושהסגנון המיוחד מוסיף מאוד, פושעים חביבים תמיד נחמד, בטח עם כינויים שכאלה. אבל היה לי קשה מאוד עם הכתיבה הדיווחית מדי (כמעט עיתונאית), נעדרת הרגש, עם הדמויות החד-ממדיות, לרוב בעלות מאפיין אחד. הרבה מהסיפורים הם סיפורי פואנטה בלי הרבה מעבר, ולא פעם בקריאה של בן זמננו הפואנטה צפויה. סיפורים שמצאתי בהם יותר רגש, בלי לוותר על ההומור הם "ג'וני חד העין", "לב בודד" ו"מוח חוזר הביתה", שמצליחים לרגש ולתת ערך מוסף,... המשך לקרוא

דרור ניר קסטל