מי שעוקב אחרי בקביעות יודע שאני עושה "מסע קריאה ישראלי-ציוני" בחמישה עשר החודשים האחרונים, מאז אירועי הטבח של השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. ההגדרות והסיפור של היותנו כאן נעשו חשובים הרבה יותר מאי פעם, כי הוודאות שאנחנו כאן לתמיד בגלל שנולדנו כאן התערערה קצת.
את הספר, כהרגלי, מצאתי בספריית הרחוב הקרובה לביתי. מישהו כנראה עשה ניקיון וקצת מרגיש פחות מחובר לספרים מהסוג הזה אצלו בספרייה, ומי שמרוויח זו אני. על הכריכה נמצאת דמות תלת ממד שהיא עיבוד של דמות "שרוליק" הטיפוסית והקלאסית של הקריקטוריסט קריאל גרדוש ("דוש") שליוותה קריקטורות שלו לאורך עשרות שנים וייצגה בהן את ישראל הצעירה או את הישראלי, בדמותו של נער צעיר תמים ומתולתל. עוז אלמוג כותב על "שינוי ערכים באליטה הישראלית" ולכן מציג אותו בדמות קצת בוגרת יותר, הלובשת טי שירט לבנה עם דגל ארצות הברית עליה.
הרעיון לספר הזה נהגה בשנת 1998, היא שנת החמישים למדינה, והוא יצא לאור בשנת 2004. בגדול הוא אמור להיות תיאור מלא של מעמד מה שאבישי בן חיים יקרא לו "ישראל הראשונה" ואנשים אחרים יכנו "אחוס"ל", כלומר "אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, ליברל" שמהווה את רובה של האליטה הישראלית בזמן הקמת המדינה וגם בזמן כתיבת הספר, ולתאר את התנועה של שינוי הערכים בין דור מקימי המדינה לדור היאפים האלפיימים. הכותב, עוז אלמוג, הוא סוציולוג והיסטוריון, פרופסור באוניברסיטת חיפה, ויש לו קצת ידע בנושא התרבות והישראליות, כמו גם ספרים אחרים שפירסם בעבר. הספר הזה - שני חלקים, אלף וארבע מאות עמודים ברוטו, כולל מעל מאה עמודים של הערות שוליים וכמה עשרות עמודים לביבליוגרפיה נבחרת ומפתח שמות - היה חתיכת מסלול הליכה כבד. לא נראה לי שאי פעם מישהו באמת ישב לקרוא אותו מכריכה לכריכה כמו שאני עשיתי. הוא מחולק לחמישה שערים, כל אחד בהיקף שווה ערך למה שאחרים מוציאים כספר נפרד - בין מאתיים וחמישים לשלוש מאות וחמישים עמודים. בהתאמה אני חילקתי את הקריאה על פני חמש שבתות, בכל פעם שער אחר.
בכתיבה על נושא כזה אפשר ללכת בשני כיוונים. כיוון אחד הוא מהפרטי (האישי) אל הכללי (הציבורי), והכיוון השני הוא הפוך. אלמוג בחר בצורה אחרת. השער הראשון הוא שער התקשורת, עוסק בעיתונות, רדיו, טלוויזיה, גם בהיבטים של שידור חדשות אבל גם בהיבטים של תרבות ופנאי. הבחירה בתקשורת בתור השער הראשון שממנו מתחילים את נושא הציונות וסיומה בדרך אל הפוסט ציונות מנומק על ידי עוז בתת הכותרת של השער "מקול ישראל לחברה רב קולית", והוא מתאר איך ההגמוניה של ראשית המדינה בחסות מפא"י פינתה את הבמה בהדרגה למגוון רב מאוד של קולות, ערוצים, ואפיקי תקשורת. עם זאת יש בבחירה הזאת אמירה חזקה על תפקידה של התקושרת לא כמתעדת התרחשויות ומדווחת אלא כיוצרת מציאות ומשנה אותה בצורה אקטיבית. בשער הזה היה מאוד חזק לראות איך במשך כמה עשורים נוצר בכוונה תחילה ובעשיה עקבית ומחושבת כרסום מתמיד בהגדרת הישראליות, בציון זכותנו על הארץ ובמיצוב הפרוייקט הציוני, ואחרי עשרות שנים כאלה רואים את האנשים שעסקו בזה כשהם מפגינים ומקוננים על איך גנבו להם את המדינה. לא משנה.
השער השני עוסק בחזית המשפטית, כלומר בכל מה שקשור ברשות המחוקקת והשופטת, מה שהיה אמור להיות השער הראשון אם כיוון הסיפור של הדברים היה מהכללי אל הפרטי. בשער הזה יש הרבה עיסוק בפרשיות חוקתיות ומשפטיות לאורך ההיסטוריה של המדינה, קצת נגיעה בסוגיות של חוקה ובסוגיות דת ומדינה והמון המון עיסוק בצבא, בשכול , בתנועות השלום למיניהן החל מברית שלום ועד שלום עכשיו. השער השלישי נקרא "החזית הפסיכולוגית" והוא עוסק הרבה מאוד בספרות, אומנות, תרבות, וכל מה שקשור לחיי הנפש של האדם, וגם בצבא - תת הפרק "צבא תחת ארטילריה פסיכולוגית". השער הרביעי הוא "החזיתת הפמיניסיטית" והוא עוסק כמובן בנשים. השער החמישי והאחרון הוא "החזית המשפחתית" והוא מחולק לשלושה תת שערים - זוגיות, מיניות, וניהול משפחה. בשער הזה בולט במיוחד היפוך המושגים והשיפוטיות של המחבר. מבחינתו כל מה שליברלי הוא טוב, כולל כוכבי ערוץ הילדים וצרכנות פורנוגרפיה חוקית ונרחבת, וכל מה שאני סוציאליסטי הוא רע - המילה "קפיטליסטי" מופיעה כשם תואר שהוא רע מוחלט בלי צורך לצריף נימוקים וסיבות. הוא גם שוכח לתאר את מעשיהם של חלק מהמתוארים לטובה בשער הזזה, כדוגמת שניים ממשתתפי התוכנית "קשר משפחתי" שהשפיעה רבות על המשפחתיות הישראלית, והואשמו בעבירות מין כלפי מטופלים.
הספר כתוב ברהיטות ובבקיאות רבה בחומרי תרבות מהארץ ומהעולם ובתיאור זרמים שונים. חלק מהפסקאות בכמעט כל אחד מתתי הפרקים נראים כמו ספר טלפונים או ספר "מי ומי" - רשימה ארוכה של שמות שלדעת המחבר רלוונטים לסוגיה המדוברת. הכתיבה עתירה בסוגריים מעל ומעבר לנדרש, וקצת חבל שהכותב לא למד כתיבה אצל רוביק רוזנטל המוזכר לא מעט בספר. אם משהו חשוב - הוא נדרש בלי סוגריים. אם משהו מיותר - גם בתור סוגריים אין צורך לציין אותו. כמו כן היא עשירה במירכאות לציון מושגים ידועים, ושני הדברים מפריעים ומעכבים את הקריאה. התזה העיקרית של המחבר הוא תיאור מותה של הציונות והחלפתה בפוסט ציוני שהוא אזרח העולם ולא באמת חשוב לו אם הוא גר כאן או במקום אחר כלשהו בעולם.
מעניין ממרום המבט של עשרים השנים שחלפו מאז הפירסום של הספר לראות את השינויים שחלו בתנועות המתוארות ובאנשים המתוארים, בעיקר כאלה כמו גדי טאוב, עירית לינור, מירב מיכאלי, יאיר לפיד, שלי יחימוביץ ואביב גפו. אנשים זזים והם כבר פחות הסמל שהיו באמצע שנותיהם ומגיעים לדברים אחרים. קראתי את הספר בשבועות שבהם חזרו מהשבי הקיבצניק המבוגר גדי מוזס, והשבויות הצעירות ובעיקר אמילי דמארי, לירי אלבג ואגם ברגר. אנשים אקראיים לכאורה שהתגלגלו למקומות הכי נוראיים שאפשר לתאר ובשובם הראו עד כמה הרוח הישראלית והציונית חזקה, לא מתה, ולא הולכת לשום מקום. עם זאת אני שמחה שקראתי את הספר, עם כל הקושי ועם כל הפסימיות שהוא מביא, כי מעניין לראות את תנועת המטוטלת בהיווצרה ולקבל נקודת מבט רחבה יותר על תופעות בחברה שקצת קשה לשים לב אליהן בשטף הרודף של עיסוק היומיום.


















