ביקורת ספרותית על השחקנים - ספריה לעם #113 מאת גרהם גרין
ספר מעולה

---

מקום נאה בחר לו גרהם גרין למקם את גיבוריו. מעטות המדינות בתבל שעשרה קבין של צרות ירדו עליהן. האיטי שוכנת על מקום מפגש הלוחות הטקטוניים של צפון אמריקה ומרכזה, מה שמזמן לה רעידות אדמה הרסניות מידי פעם. היא "זוכה" לביקורים עיתיים של סופות הוריקן איומות – אחת מהן חיסלה כ-70 אחוזים מהשטח הראוי לעיבוד במדינה. את שאר עושה פעילות אנושית הגורמת לסחף קרקעות. ההסטוריה שלה רווית דם ושיעבוד. למרות שבעקבות מרד ארוך שנים היא הפכה למדינה השניה באמריקה לקבל עצמאות (1804), האיטי היא קורבן הקולוניאליזם הצרפתי: היא נאלצה לחתום על הסכם עם האדונים הקולוניאליים לפיו שילמה עד 1947(!) פיצויי עתק, יחסית ליכולות הכלכליות שלה, לאדונים הצרפתים עבור הזכות להכבש על ידם ולהנות מאוצרותיה (כל עוד היו כאלה). ואם כל זה אינו מספיק, צורת השלטון הנפוצה היא קלפטוקרטיה: גנב הולך וגנב בא והעם סובל ממערכת הנגועה בשחיתות עמוקה, מדינה הכושלת בהתמודדות עם בעיות תשתית חמורות, פשע, אלימות וגידול אדיר באוכלוסיה.
לתוך הסביבה הקשה הזאת הכניס גרהם גרין את גיבוריו וזאת בזמן תחילת שלטונו של מרסל דובלייה, המכונה פאפא דוק, והמשטרה החשאית האימתנית שלו, ה"הטונטון מקוט", זו קרויה על שם דמות שטנית באמונה של בני האיטי, המסתובבת עם שק וחוטפת ילדים על-מנת לאכלם, ולא בכדי, ואכן אנשיה אחראיים לחיסולם של עשרות אלפי אנשים והתעללות ברבים נוספים. הספר נכתב ב-1966.

בראון, המספר, הוא אופורטוניסט וציניקן המתקרב לגיל 60 ובעל מלון בפורט או פרינס הבירה. בראון חזר על גבי הספינה "מדיאה", מביקור כושל בניו-יורק שבמהלכו ניסה למכור את המלון שברשותו. הוא החזיק את מרתה, כמאהבת (אשתו של שגריר אורוגואי). דמותו מזכירה לי את דמותו של גיבור "סוף הרומן", גם הוא כמו גיבור "סוף הרומן": עושים הכל כדי להרעיל את מערכת היחסים שלהם עם המאהבות שלהם.

הדמות השניה היא "מייג'ור" ג'ונס. הרפתקן מסתורי, נוכל ושרלטן ממוצא אנגלו-הודי. מערכת היחסים המיוחדת והמורכבת המתפתחת בין בראון לג'ונס היא המשמעותית ביותר, לצידו של הרומן של בראון, ומלווה אותנו עד לסופו של ספר זה.

הזוג סמית, זוג אמריקני קשיש, גרין מציג את הבעל כמי שהיה מועמד עצמאי שולי לבחירות לנשיאות בעברו (במערכת הבחירות ב-1948 בה טרומן גבר על דיואי). גרין לעג לאג'נדה של הזוג (הם הגיעו להאיטי במטרה לכונן מרכז צמחונות ולהפיץ את בשורת הצמחונית כדרך לשיפור אופיו של האדם...) ולתמימות שלהם. בעניין זה הוא מזכיר דמויות אמריקניות נלעגות בספריו האחרים: הצעיר האמריקני (ב"אמריקאי השקט") הדרך בה האמריקני שותה תה ("מסעותי עם דודתי"), אבל בשונה מספריו שהוזכרו גרין מצביע גם על על מעלתו של זוג: האמונה בפעולה למען הטוב והנכונות לפעול גם במחיר של סיכון.

גם מספר דמויות מקומיות מתוארות באופן מרתק ועשיר. הדר' מאז'יו רופא, קומוניסט וקתולי בהשקפותיו ומי ש"תרם" כמה מהאידיאות המרשימות ביותר בספר.
פיליפו איש הספר והמורד הרומנטי המשוכנע שבעזרת כמה מקלעים יוכל לשים קץ לרודנות דובלייה.
קונקאסר, קצין בכיר ב"טונטון מאקוט", המייצג את אלימות המשטר במלוא כיעורה.

עם זאת, הדמויות הצבעוניות של גרין אינן רק ממלאות סיפור מעניין וקולח. גרין הוסיף עומק הגותי מעניין לסיפור. בראון הוא המספר את הסיפור של התקופה. הוא מנסה לנווט את חייו כבעל מלון בתנאים הבלתי אפשריים של האיטי, לתמרן בין חיי האהבה שלו לבין האינטראקציות שלו עם הגיבורים האחרים. גרין קושר בין יחסי הגומלין הללו בין הדמויות וגורם להם לנוע על פני ציר הנע בין אדישות לזולת, כל עוד זה אינו יעד לסיפוק צרכים כלשהם, לבין מעורבות הנובעת מאידאות כלשהן המובילות לפעולה למען האחר.

גרין הצליח לשלב את הסוגיות ההגותיות שמעסיקות אותו – האידיאות, ובמיוחד האמונה הקתולית, ומקומן בחייו של הפרט: כך הכומר הכפרי הצנוע, המנהל את טקס האשכבה למורדים שנהרגו, הספיד את ההרוגים: "הכנסיה שוכנת על הארץ, ואף על פי שכריסטוס גינה את התלמיד שהיכה על אוזן משרתו של הכוהן הגדול, ליבנו יוצא באהדה אל כל מי שהונעו למעשי-אלימות מחמת סבלם של אחרים. הכנסיה מגנה את האלימות, אבל ביתר חריפות את האדישות, הראשונה היא ליקוי במידת החסד, האחרונה היא שלמות במידת האנוכיות". גרין חזר על תפיסה זו גם במכתב פרידה שכתב דר' מאז'יו לבראון: "....אנחנו הומניסטים, אתה ואני. אולי אינך מודה בכך, אבל אתה בן ראוי לאימך ואתה יצאת פעם אחת למסע המסוכן שעל כולנו לצאת אליו לפני הסוף. הקתולים והקומוניסטים פשעו פשעים גדולים, אבל למצער הם לא עמדו מנגד, כדרך חברה מבוססת, ולא היו אדישים. נוח לי שיהיה לי דם על הידיים ולא מים כמו על ידי פילאטוס....אם נטשת אמונה אחת, אל תיטוש כל אמונה. יש תחליף תמיד לאמונה שאיבדנו. או שמא זוהי אותה האמונה בלבוש אחר?".

גרין כתב היטב וההומור האנגלי השחור והנפלא שלו שזור היטב בסיפור. בראון אמר: "אחר כך עיינתי בעמוד החדשות העיקריות. שר החינוך הכריז על תוכנית לחיסול הבערות בצפון – מפני מה הצפון דווקא? לא נמסרו פרטים. אולי סמך על סופת הוריקן הגונה. סופת ההוריקן "הייזל" חיסלה בשנת 1954 חלק גדול מן הבערות בפנים הארץ...".

השם "השחקנים" הולם היטב את הסיפור. בערב האחרון על סיפון ה"מדיאה", לפני ההגעה לבירת האיטי, ג'ונס ובראון ניהלו שיחה שבה כל צד אינו מגלה רבות על עצמו. ג'ונס התייחס להצגה שהעלו הנוסעים האחרים בערב האחרון, כמיטב המסורת הימית. בראייתו, כולנו שחקנים לא רק בהצגה, אלא גם על בימת החיים. הגישה הזאת מואת את ביטויה המעשי בשיחה שניהל ג'ונס עם בראון. כל אחד מהם משיב על שאלות רעהו באופן שאינו חושף אותם זה בפני זה.

השורה התחתונה: סיפור כתוב היטב, מעורר מחשבות מעבר להתפתחות העלילה, שזור בהומור דק אך מושחז. מומלץ מאד.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על השחקנים - ספריה לעם #113