ביקורת ספרותית על ההר הפנימי - איך להפסיק לקלקל לעצמנו בגלל מה שנדמה לנו שאחרים רוצים מאת בריאנה וויסט
ספר טוב

---

סוף סוף סיימתי, ואני ראשונה לכתוב ביקורת ולדרג.
לא ידעתי שהספר הזה יעסוק בהרס עצמי, שזה משהו שאני באופן אישי ללא ספק הרגשתי שאני מתקשה איתו אבל לא הצלחתי לזהות אותו בתוך בעצמי.
לפי הסימונים שיש לי באפליקציית עברית אני רואה שאני קוראת את הספר הזה מיולי, אז חמישה חודשים.

בספר הזה כתוב "חבלה עצמית" במקום הרס עצמי, אבל אני החלטתי לא לאמץ.
אני רואה שהדגשתי 191 ציטוטים, שזה רק מראה שלפחות מבחינתי, הספר אמר המון דברים מעניינים שהתועלת בהם באמת תלויה בקורא, בעל מה הוא בוחר לשים דגש ומה הוא עושה עם הדגש הזה.
אני לא יכולה לומר לכם מה בדיוק לקחתי מהספר, כי אני קוראת אותו כבר תקופה ארוכה, אני רק יכולה להגיד שבעיניי הוא טוב והלוואי והייתי יכולה פשוט לתת לו חמישה כוכבים, אבל משהו בתחושה האישית שלי לא נותן לי.

נראה לי שהסיבה שאני לא נותנת לספר הזה חמישה כוכבים, זה כי היה קשה לראות איך הכול מתחבר, ככה שהספר עצמו לא כזה מובהר לי כספר שלם, אבל מבחינתי הוא עשה את העבודה של להעניק לי בהירות בנושאים מסוימים, בזמנים מסוימים, ואני מניחה שהוא היה מעולה לי ככלי, כמשהו שמלווה אותי בקצב שלי.
אני לא בטוחה איך לעזאזל אני יודעת לעבוד עם ספרים ולקרוא אותם ככה שאני מרגישה שהם באמת ליוו אותי ועזרו לי, לדעתי זה בעיקר כי יש לי אינטואיציה טובה.
לא רוצה להתרברב, אבל כבר לא תתפסו אותי מתאכזבת מספר שרכשתי, בגלל שהאינטואיציה שלי עד כדי כך טובה שאני יודעת למה לצפות.
-

בכל מקרה, אני לא יודעת איך להתעמק בשיחה על הספר הזה, אז אני מניחה שאני פשוט אשתמש בציטוטים כדי להעלות נושאים מסוימים.

"אם יש פער מתמשך בין המקום שבו אתם נמצאים והמקום שבו אתם רוצים להיות — והמאמצים שלכם לסגור את הפער הזה נתקלים בעקביות בהתנגדות שלכם עצמכם, כמו גם בכאב ובאי־נוחות — כמעט תמיד מתרחשת ברקע חבלה עצמית."

אני חושבת שזה בדיוק המקום שממנו אנשים מתחילים לגלות שיש להם בעיה של הרס עצמי.
הם שואלים את עצמם למה הם לא איפה שהם רוצים להיות, ואם יש להם טיפה מודעות והם מוכנים לקחת אחריות על החוויות שלהם והמקום שבו הם נמצאים - הם מוצאים שיש משהו בפנים, שמנסה לעצור אותם, ברוב המקרים, פשוט פחד או קושי לשחרר ולסמוך.

"לפעמים, אנו מחבלים במסע הריפוי שלנו על ידי כך שאנחנו מנתחים את הרגשות שלנו, מכיוון שכך אנו מוודאים שנימנע מלחוות אותם בפועל."

אני חושבת שזה אחד ממנגנוני ההגנה של פרויד לא?
אנחנו מנסים לשלוט באיך שאנחנו מרגישים, מבלי להבין שאם פשוט ניתן לעצמנו להרגיש ולהיות, כלומר - נסמוך ונבין שהרגשות שלנו הם לא משהו שאנחנו צריכים לפחד ממנו או להתאכזב ממנו - הרגשות שלנו פשוט מתפתחים וחולפים מעצמם.
וזה מתחבר לי למשהו שקראתי ממש לקראת סוף הספר:

"אתם לא אמורים להרגיש מאושרים כל הזמן. הניסיון להיות מאושרים כל הזמן אינו הפתרון; זו הבעיה.
במקום היכולת לשמר גישה חיובית בכל עת, חוסן מנטלי דורש שתפתחו את היכולת לעבד רגשות מורכבים כמו אֵבל, זעם, עצב, חרדה או פחד.
כשאינכם יודעים איך לתת לרגשות הללו להתקיים בתוככם ולחלוף, כיצד להבין אותם, ללמוד מהם או פשוט לאפשר אותם, אתם נתקעים איתם. אתם קוברים אותם, ואז כל מה שסביבכם הופך לטריגר שמאיים לפרוץ את הסכרים."

לשמור ולמסגר.
זה משהו שלמדתי מהספר עיון הקודם שקראתי "רוח משוחררת", הדברים שאנחנו מסרבים להרגיש, שאנחנו מפחדים להרגיש, הופכים למטען שאנחנו סוחבים וסביבו אנחנו חיים.
ואז בקלות החיים יכולים להפוך לחוויה של אי-נוחות קבועה, כשאנחנו מגיעים למצב שבו עד כדי כך צמצמנו את היכולת שלנו להרגיש רגשות קשים, שכל דבר קטן יכול לגעת בנו בצורה הלא נכונה.
בכנות, אני חושבת שהספר "רוח משוחררת" שינה אצלי משהו במידה משמעותית, בעיקר באיך שאני רואה טריגרים כמשהו שאני לא מוכנה לחיות בבריחה ממנו.
אם משהו מעורר בי טריגר משום מה, וגורם לי להגיב בצורה חלשה ולהצטרך מנוחה מנטלית - אז אני רוצה לעשות את העבודה ולהרגיש את הרגש כדי שאני לא אצטרך להמשיך לפחד מהחוויות האלה.

"כאשר אתם מתקשים ונאבקים ומנסים לגרום לעצמכם להרגיש טוב, אתם למעשה מעצימים את קוטביות הרגשות שלכם. אתם דוחקים את התחושה ה"רעה" במקום לנסות להרגיש משהו אחר. למרבה האירוניה, אנשים רבים שנאבקים רגשית הם, בבסיסם, אנשים שיש להם בעצם רצון גדול יותר ליהנות מהחיים."

את זה שמתי כי זה פשוט גורם לי לרצות לבכות.
זה פשוט כיף לזהות את עצמך, ולהרגיש מובן וגם להבין למה בכלל היית במצב הזה של לרצות יותר מכל מי שאתה מכיר, ולא להצליח.
בסוף הספר, שמשם גם הציטוט הקודם, היא מדגישה שוב ושוב את זה שלנסות להיות מאושרים בכוח מוביל לאומללות.
כשהיא אומרת שזה אפשרי להיות מאושרים פשוט מהחיים עצמם, בלי תנאים, בלי הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים כדי לחוש שמחה - אני יודעת שהיא צודקת כי קראתי את "רוח משוחררת".

"אבל אושר הוא לא משהו שאתם יכולים לאמן את עצמכם לחוש.
האושר הוא מצב טבעי. פירוש הדבר שאתם תחזרו אליו בכוחות עצמכם אם תאפשרו לרגשות האחרים שאתם רוצים לחוות לעלות על פני השטח, תרגישו אותם, תעבּדו אותם ולא תתנגדו להם. ככל שתתנגדו פחות לאי־האושר שלכם, כך תהיו מאושרים יותר. לעתים קרובות, מאמץ יתר להרגיש דבר מסוים, הוא שדן אותנו להיכשל בכך."
-

אני רוצה לסכם למרות שיש מצב שאני עדיין אבחר עוד כמה ציטוטים לסוף הביקורת.
הרס עצמי יכול לבוא מאלף כיוונים, מאלף סיבות.
אנחנו יכולים להרוס לעצמנו כי אנחנו מפחדים להרגיש משהו, אנחנו יכולים להרוס לעצמנו כי אנחנו מאמינים לרגשות שלנו יותר מדי ורואים אותם כמשהו שמנבא את העתיד, אנחנו יכולים להרוס לעצמנו כי אנחנו פשוט ממש רוצים להיות מאושרים.
לדעתי, עבודה על הרס עצמי היא יותר רגשית ממנטלית, כי אנחנו מתעסקים בפעילויות של הרס עצמי מתוך מניע רגשי, מתוך אי-נוחות, מתוך פחד.
אם אנחנו נוכל לא לפחד... אם אנחנו נוכל להיות בסדר עם האי-נוחות ולנשום דרך החוויה של זה, זה יאפשר לנו לתלוש את השורש שמניע אותנו לעשות דברים שלא בריאים לנו.

אני יכולה להגיד לכם על עצמי שאני התקשיתי עם אכילה רגשית כשהייתי מאוד בודדה בעיר רחוקה, אבל הדחקתי את הרגשות האלה, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני בסדר בזמן שדחפתי בכוח לתוך עצמי שוקולד וקולה, עד שהגעתי למצב של דלקת מעיים.
רגשות יכולים להביא אנשים לבחור רע, וזה רק בגלל שזה מרגיש מחורבן להרגיש רגשות מסוימים, ואנשים חושבים שהם חייבים להדחיק רגשות כדי לשרוד.
אבל אולי... אולי אם אני הייתי פשוט מודה שאני מרגישה בצורה מסוימת, ובוכה על זה, הרגש היה עובר מעצמו.

אבל מכיוון שבמקום לקחת את הבעיות שלי אל הרגש, לקחתי אותם אל הראש וביקשתי מהמוח שלי לעזור לי למצוא דרך "להתמודד" - לברוח מהרגשות שלי - פשוט נשארתי רגשית תקועה על הרבה דברים, שהיו יכולים לחלוף הרבה יותר מהר, אם פשוט הייתי סומכת.
אם לא הייתי מפחדת להרגיש.
ואני באמת מרגישה שאני כותבת את זה מהפרספקטיבה של אחרי, מהפרספקטיבה של מישהי שהבינה שהיא לא מוכנה להמשיך לפחד ממה שבאמת קורה לה ועובר עליה רגשית.

ואני רוצה לבכות... כי, אני ממש יכולה להרגיש כרגע כמה סבל גרמתי לעצמי.
זה היה כל כך אפל.
כל התמכרות, כל אדם שהייתי קשורה אליו בקטע רע, כל רגע של התכווצות שהוביל לעוד הסתגרות ועוד הסתגרות - הכול בגלל שלא אהבתי את איך שדברים מסוימים גרמו לי להרגיש, והאמנתי שאני לא יכולה להשתחרר מהם, שאלו דברים שאני חייבת להרגיש שוב ושוב.
אבל אני אומרת לכם, ברגע שאתם מתעצבנים ואומרים: "אין מצב שאני ממשיך לחיות עם התחושה הזאת", אתם מוצאים את הדרך החוצה, כי אתם מפסיקים לחשוב שאתם חייבים לחיות עם זה.

זאת טעות חמורה בעיניי לחשוב שאנחנו חייבים להמשיך לחיות עם משהו שמאמלל אותנו.
לבי יוצא אל כל מי שחי עם חרדה כבר שנים, כי אני זוכרת שהתחלתי להתקשות עם חרדה והדבר היחיד שעזר לי למצוא את הדרך החוצה - זה שזכרתי שחייתי עשרים וארבע שנים ללא התקשות עם חרדה, והתעצבנתי עד כדי כך שאמרתי לעצמי, "אין מצב שאני חיה עם זה".
וזה יכול להיות כל דבר, התמכרות, הרגל רע, אדם רע - אתם לא חייבים לקבל את הדברים שקשה לכם לשחרר מהם ודרכם הורסים את עצמכם.
אם הבעיה היא בגללכם, בגלל שאתם מסרבים לצמוח - אתם יכולים לתקן את זה.

כשאני חושבת על איך שאני באופן אישי עשיתי את זה... אז אני מניחה שפשוט תמיד היה לי קול בראש שביקש ממני "רק עוד צעד אחד", והייתי מטופשת מספיק כדי להאמין שזה באמת רק עוד צעד אחד.
אבל אני חושבת שזאת הדרך, זה לא משנה אם אתם מאמינים שאתם יכולים להגיע ליעד, מה שמשנה זה שיהיה לכם את החוזק לעשות את הצעד האחד שאתם יכולים לעשות, גם ברגעים שאפילו האמונה עוזבת אתכם.
זה מה שעשיתי, ראיתי שאני יכולה לעשות עוד צעד אחד, ופשוט עשיתי אותו כי רציתי לחיות ורציתי שיום אחד יהיה לי טוב.

_

"חשבו על החיים כעל משהו שאפשר ללמוד ממנו כל הזמן. הכאב שלכם מלמד אתכם מה לא נעים ומה לא כדאי שתמשיכו לעשות. השמחה שלכם מלמדת אתכם מה עובד כמו שצריך. כל דבר יכול לשמש מורה עבורכם, וככל שתאפשרו לחוויות החיים שלכם לשנות אתכם, כך אתם תשתפרו (וגם הן)."
-
"אם אי פעם השתתפתם בשיעור מדיטציה, אתם יודעים שהעיקרון הראשון של שליטה בתודעה הוא ההפך ממה שאנחנו חושבים: יש להרפות.
כדי לשלוט באמת בתודעה, הבודהיסטים מתרגלים אי־היקשרות, שבמהלכה הם יושבים בשלווה, נושמים בקצב אחיד ומאפשרים למחשבות לצוץ, להתבהר, ואז לחלוף.
התפיסה שלהם היא ששליטה בתודעה היא למעשה עניין של כניעה לתודעה, שבה אנו מאפשרים לה להתנהג כרצונה תוך ויסות התגובה שלנו כלפיה."
-
"המעבר מחבלה עצמית לשליטה עצמית נשמע כמו שינוי יוצא דופן, כאשר במציאות זהו המהלך הטבעי המוביל להבנה שאתם הייתם אחראיים לעיכובים שהתרחשו בחייכם, ולכן אתם גם אלה שמסוגלים להניע אותם קדימה."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על ההר הפנימי - איך להפסיק לקלקל לעצמנו בגלל מה שנדמה לנו שאחרים רוצים