ביקורת ספרותית על רקורסיה מאת בלייק קראוץ'
ספר בסדר

---

אי אפשר להגיד שהכתובת לא היתה על הקיר, כלומר על הספר. קוראים לו בשם "רקורסיה", יש לו צורת 8 גדולה על הכריכה ובכריכה האחורית כתוב שהוא "פאזל מהודק ומשוכלל על זמן על זהות ועל זיכרון". רֵקוּרְסִיָּה, אומרת לנו ויקיפדיה, (בעברית: נסיגה) היא תופעה שמופע שלה מכיל מופע נוסף שלה, כך שהיא מתרחשת ומשתקפת בשלמותה בתוך עצמה. רקורסיה יכולה להיות רקורסיית עצירה (או רקורסיית קצה), כאשר יש בה "סף עצירה" – רמה שמתחתיה לא מתקיימת עוד רקורסיה, או רקורסיה אינסופית כאשר בכל רמה תכיל התופעה תופעות משנה מאותו סוג.

אז אנחנו בז'אנר "טכנולוגיה שכיוונה לטוב והרעים תפסו ואז היא יצאה מכלל שליטה". הלנה היא חוקרת שרואה את אמא שלה סובלת מהדרדרות דמנטית כתוצאה ממחלת האלצהיימר, והיא מוצאת פתרון שיאגור ויאצור עבורה זכרונות. בארי הוא גבר גרוש ואב שכול שהוא גם חוקר משטרתי שמנסה לסייע ולמנוע גל התאבדויות בעקבות מגפת "זכרונות מדומים" שגורמת לאנשים לצאת מהדעת בעקבות זכרונות קשים וכואבים שמעולם לא קרו אבל שהם לא יכולים לסבול. סלייד הוא עובד במעבדה של הלנה המבין את הפוטנציאל של ההמצאה שלה עוד לפניה, והוא מצליח לשבות ולהשתלט עליה ולכוון את הפיתוח שלה לצרכיו, שכן אצירת הזכרונות מאפשרת לאנשים מסוימים לחזור לנקודות זמן בעבר ולשנות עבורם ועבור כל האנושות את ציר הזמן שבו הם חיים.

אני אנסה לא לספיילר יותר מדי, אבל הנה הקדמה. יש לי רשימה של ספרים שקשורים למסעות בזמן שאותם קראתי, אם כי על רובם לא כתבתי סקירות מנומקות. הבעיה העיקרית של ספרי מסעות בזמן היא לא פרדוקס הסבא או פרדוקס התאומים וגם לא השאלה הברורה של הוקינג - אם מסעות בזמן יומצאו בעתיד איפה כל תיירי העתיד שאנחנו העבר שלהם ובאים לטייל אצלנו. אלה נקודות קטנות, אנשים מודעים להן, חשבו עליהם, וברוב המקרים מצאו להם פתרונות טובים יותר או טובים פחות במסגרת הסיפור או הרומן או הסאגה. הבעיה העיקרית של ספרים הקשורים למסעות בזמן היא האופי הלינארי והבלתי הפיך של חץ הזמן הנרטיבי שבו אנחנו חיים ומורגלים בהיבט כרונולוגי של סיבה ומסובב. בלי זה נכנסים ללולאות שבהן אין סיבה ותוצאה - הוא הלך אליה כילדה כי ידע שיתחתנו בעתיד, היא התאהבה בו כי הכירה אותו מילדותה, דברים כאלה. זה גם מה שקורה בספר הזה, שלא החליט אם הוא רומן, מותחן, או מצע לעיסוק פילוסופי בזהות ובזיכרון.

אז כרומן הספר הופך להיות סוג של "בעלה של הנוסעת בזמן", כמותחן יותר מדי כלים אפשריים והכללים לא לגמרי מוגדרים אז קצת קשה להתלהב מגיבורי העל שנוצרו כאן. כספר מד"ב הוא לא מספיק מנומק, למרות שהוא מנסה, ובגלל שהוא מנסה את כל הדברים האחרים שציינתי, העיסוק בזהות ומהות ובדרך שבה הזכרונות של מה שעשינו ושל החרטות על הדלתות המסתובבות בחיינו משפיעים על מי שאנחנו קצת נזנח.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על רקורסיה