ביקורת ספרותית על איקס עיגול מאת מלורי בלקמן
ספר מעולה

---

לפעמים אני מרגיש שהעולם שלנו מנוהל על ידי ילדים קטנים. והילדים הגדולים, הבוגרים, לא משנה כמה מספרם גדול, לעולם לא יצליחו לשלוט. לאורך ההיסטוריה מנהיגים גרמו למלחמות לפרוץ, לשנאה בין אנשים להתרחש, ואף אחד אבל אף אחד לא הצליח לעצור את הטירלול הזה. גם עכשיו, הממשלה המטורללת של עם ישראל, המורכב מאנשים בוגרים וחכמים וטובי לב, מלח הארץ, מנוהלת על ידי אנשים שהם ילדים קטנים באופיים, אנשים שיוצרים קרע גדול בעם וכבר לא מתביישים ואף מצהירים בפרהסיה בפיקודו של קרעי, גוטליב, ביבי ושות' שהם באים לפגוע בדמוקרטיה ובמשאבים ששייכים לציבור ושאפילו הרשות השופטת כבר לא יכולה לרסן את החלטות הממשלה, וכל זאת בזמן שיש בעיות חשובות וקריטיות הרבה יותר שהממשלה צריכה לרכז סביבם את האנרגיה שלה והיא לא עושה זאת, כמו החזרת החטופים למשל (קרעי, כשמו כן הוא, קורע. את העם, ולא מצחוק).

הספר הזה הוא עוד דוגמא לכך שאנחנו חיים בעולם מטורלל, והפעם כזה שמבדיל בין צבע עור של אנשים. לאורך השנים, הייתה גזענות רבה כלפי שחורים, ואף מנהיג לא הצליח לשנות את הטירלול הילדותי הזה, כולל היום. איפה האנשים השפויים שיעצרו את הטירלול? כנראה שלא בעמדות המפתח.

ובגלל שאנו חיים בעולם מטורלל, הספר הזה נוצר. הוא נכתב על ידי אישה שחורה, אישה אשר כנראה חוותה כמה וכמה מקרים של גזענות בחייה, והיא מציבה מראה בפני הגזענים. בספר שלה, הלבנים היו עבדים של השחורים (עד שבוטלה העבדות), הלבנים שעשו דברים חשובים לאורך ההיסטוריה לא מוזכרים בספרי ההיסטוריה, הלבנים זוכים לבדיקות פולשניות ושאלות מהמשטרה, הלבנים מוצאים להורג. השחורים יוצאים לאירועים יוקרתיים ויש להם הרבה כסף להוציא על שמלות וחליפות, השחורים זוכים ללמוד בבתי הספר הנחשבים, השחורים אופטימיים יותר כי הם פחות רואים שחור... הדבר היחיד שקיים גם בספר וגם במציאות, הוא שיש גזענות ואיבה בין הצדדים.

ספי וקולום הם השפויים החיים בסבך הטירלול הזה. ספי היא נערה שחורה, וקלום הוא נער לבן.
הספר נפתח בהצגת סיפור אהבה ראשוני שלהם, הצגת הנפשות הפועלות ומשפחותיהם.
עד מהרה, הדרמות מתחילות להתחולל בתוך משפחותיהם, והזוגיות הכה טהורה שלהם והכה שפויה, מתחילה להיות מושפעת מהטירלול שמסביבם. סוג של רומיאו ויוליה על טהרת הגזע.

לא אספיילר מעבר לכך, רק אומר שמדובר בספר מדהים, אחד הטובים שקראתי בחיי, ואיני מגזים. ספר עם דמויות שנכנסו לי כל כך עמוק ללב, וזאת גם הסיבה שהעלילה הייתה כל כך מרתקת, כי כל הדברים שעברו הדמויות בו, הקפיצו את הלב שלי וגרמו לי להיות ממש עמוק בתוך הסיטואציה. הכתיבה שלו קיצבית והופכת את הספר לעוד יותר דרמטי ומסעיר ממה שהוא. אני מבואס קצת כי מדובר בסדרה שכבר לא מעט ספרים ממנו תורגמו לאנגלית ורק לאחרונה הספר הזה תורגם (באיחור לגמרי מטורלל של 23 שנים, טוב שנזכרתם באמת), כך שאני מקווה שימשיכו לתרגם את כל שאר הספרים (וזו הסיבה שהסקירה הזו מאוד חשובה לי, כדי להביא לחשיפת הספר וכך תעלה הפופולריות שלו והמתרגמים יוכלו להיות עדים לכך ולהזדרז כי הם בדיליי מטורלל), כי בהתחשב בצורה שבה הספר הראשון נגמר כדאי מאוד שאקרא מהר את הספר השני, שהרי נראה שהטירלול רחוק מאוד מלהיפסק, ובסדרה הזו, כמו במציאות, אני מלא כמיהה כבר להגיע לספר האחרון, כלומר לסוף, ולגלות שהסוף טוב ושהשפויים ניצחו את המטורללים. שהאור ניצח את החושך. שהלבן ניצח את השחור. אוקיי, זו לא הגדרה טובה. שהשחור ניצח את הלבן. לא, גם זה לא טוב. שהשחור והלבן חיו בהרמוניה ואם בא להם, רק אם בא להם, שייצרו גם ילדים אפורים וחמודים, כי למה לא, כולנו בני אדם, וכולנו, לפחות השפויים מבינינו, גם ככה אפורים מבפנים, לא לגמרי שחור ולא לגמרי לבן, לא שייכים לאף קיצון, אז למה גם לא מבחוץ. כן, זה כבר יותר טוב.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על איקס עיגול