ביקורת ספרותית על הנשמות השקטות מאת מלאני גויאר
ספר לא משהו

---

לואיק בן ה-35 חוזר להתגורר בבית אמו אחרי כשלון נישואיו,
ומרגיש כמו מתבגר שכלום לא השתנה אצלו מאז ימיו הרחוקים בתיכון.
מצבו האישי בכי רע, הוא מתוסכל, חסר יכולת וגם הפסיכולוג לא מיטיב עימו.
מבחינתו אסור לו להתרבות כי בקושי הוא מסוגל להחזיק את עצמו -
"איום ונורא להזריע את הרחם. ואז מה, שוב, להחליף חיתולים?
לגדל ילד כמו עציץ, להפוך לאפוטרופוס!".

ואז אימו יוצרת לו סוג של פתרון לאוורור נפשו הנכאה,
ושולחת אותו לכפר מרוחק בצרפת על מנת לפנות את ביתה של סבתו שהלכה לעולמה לא מכבר.
כך הסופרת מקשרת את הקורא בין ההווה 2012 לעבר 1943.
בהמשך לואיק יבין שצרותיו שלו הן כאין וכאפס לעומת מה שעברה סבתו.

בשורה התחתונה זה עוד סיפור על דורות שונים, סודות ונאצים, נוסחה שלכל הדעות היא מוצלחת ומעניינת.
אבל הספר לא הצליח לגעת בי, והסופרת לא הצליחה לרתק אותי.
הרגשתי שאני קוראת קלישאה שלא מחדשת לי כלום, ובעמוד 88 סגרתי את הספר.

ממשיכה הלאה...

» ביקורות נוספות של michalus
» ביקורות נוספות על הנשמות השקטות