ביקורת ספרותית על אפריקה בלוז - ספריה לעם # מאת אילת שמיר
ספר טוב

---

אפריקה-הלא יפה

שניים מספרייה של אילת שמיר, שקראתי היו נפלאים בעיניי, ולכן היה ברור שאקרא, את ספרה, אפריקה בלוז, שיצא לאחרונה.

ספריה הקודמים אותם קראתי, נטל ההוכחה והמיטה שאתה מציע בעצמך, עוסקים באנשים בוגרים, בשנות החמישים לחייהם, שמשהו בחייהם השתבש, והם נאלצים לעשות חשבון נפש נוקב. האם ניתן לתקן חיים שלמים שהשתבשו, שואלת שמיר, ומעניקה לנו תשובה פסימית, כסוג של אמת מפתיעה בכנותה.

יש לשמיר, גם כישרון מופלא, לתאר את אישיותם ורגשות גיבוריה, ברבדים העמוקים שלהם, ולהעמיד אותם בצורה מופלאה על רקע התקופות ההיסטוריות, בהן פועלות הדמויות, תוך התייחסות לקשר בין האדם כבעל רצונות עצמיים משלו, לבין העובדה שהוא פועל בחברה והיסטוריה, המשפיעה עליו, מתח שתמיד יסקרן ויפתיע.

בשני ספרייה אותם קראתי, ברקע הסיפור עומדים בעלי חיים, כמטפורה מפוארת לטיבו של האדם, לניסיונותיו לכפות את עצמו על החייה. פעם זה הטיגריס, השואג בגן החיות בחיפה הזועק לחופש שנשלל ממנו, ופעם זה סוס פרא, שיש בו יסודות אצילים, שבעליו לא מצליח לבית אותו, מאבק חיצוני שמציין מאבק פנימי, בין הפרא שלנו, לבין הצפייה מאתנו להיות ייצור חברתי ונורמטיבי.

גם כאן מספרת שמיר, על בעלי חיים, קוף מיריחו הכבול בשרשרת שאביה הביא לה כשלל יחד עם קלצ'ניקוב ממלחמת ששת הימים, ואחר כך החיות שגדלו יחד איתה, כאשר אביה ומשפחתו יצאו לשליחות לאתיופיה מטעם מערכת הביטחון שלנו.

הספר הנוכחי, הוא ניסיון אמיץ של שמיר, לכתוב ספר שונה מקודמיו, בהם גיבוריו הם גברים מזדקנים. בניגוד לקודמיו, ספר זה נכתב מנוקדת מבטה של בוגרת המשחזרת את זיכרונות ילדותה. ספר שנראה ממבטיח משום שהוא משלב יסודות ביוגרפיים ונפשיים של הכותבת עצמה, בניסיון לעגן את רגשותיה וזיכרונותיה מקו פרשת המים הישראלית, מלחמת ששת הימים, שהיא קו פרשת מים לאומית, אך גם משפחתית עבורה.

שמיר, עוסקת בכתיבה מגדרית שתחילתה בקיבוץ, אליו אביה הגיע כילד חוץ, המתאהב בבת הקיבוץ. ילד החוץ שתמיד יצטרך להיות זה שמוכיח את עצמו. אחת האפשריות לכך, היא לעבור את טקס הבגרות הישראלי, להתגייס ליחידה קרבית ולקצונה.

כמו בסיפור התנכ"י על כיבוש יריחו, האב הואשם בכך שכמפקד, העלים עין מביזת בנק ביריחו. בכך הותירו בידו בררה אחת, לצאת לשליחות לאתיופיה, כמדריך טנקים, לאפריקניים הנבערים. "אתה תייצג את צה"ל, הצבא הטוב בעולם" כך אמרו, בביטוי המבטא היטב את תחושת ההיבריס והעליונות שלנו, על האפריקאים שנתפסו נחותים, בכך הפכנו לקולוניאליסטים, קללה שעדיין מרחפת עלינו.

אפריקה לכאורה נראתה יפה ואקזוטית, כמו אלף הפלמינגו באגם שראתה, אך אפריקה בחלקים רבים שלה, עלובה ומאובקת ואף מלוכלכת וענייה. לעומת היופי הפראי, מעמידה שמיר, את מראות אפריקה הקיסרית המדכאת, שרבים מתושביה עומדים ליד מחסני המזון כשלדים הגוועים מרעב, משום שספקולנטים בקרב הממשלה, ביקשו להכפיל את מחיר התבואה.

הספר כתוב בשפה נפלאה, כמו ששמיר, יודעת לכתוב, אך מטיבם של זיכרונות, שלעתים הם מאבדים את הליניאריות שלהם. כך כתיבת שמיר, מלאה בחורים, המעלים שאלה מרתקת, מה אנחנו זוכרים, על חיינו, ובאיזה אופן החוויות שלנו עיצבו את חיינו. מי אנחנו בכלל, שואלת שמיר, בתמונת הספר האחרונה, כאשר האב הקשיש מזהה את עצמו כמי שנושא סכין-מטפורה נפלאה ומאיישת למשפט "הלנצח תאכל חרב"? {שמואל ב ב' , כ"ו)

אך מצד שני, הספר בחלקים גדולים שלו, כתוב כסקיצות, שלא מצליחות להתחבר וליצור עלילה ברורה ומוגדרת, ואולי זאת מסקנת הספר, החיים שלנו לא ממש סרט, אבל לי הייתה חסרה העלילה הברורה, חסרונה הותיר בי טעם של החמצה, ואולי כאלה הם בסופו של דבר חיינו, בנויים מהחמצות?

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אפריקה בלוז - ספריה לעם #