ביקורת ספרותית על אהבה, תאוריה זמנית מאת סקוט האצ'ינס
ספר טוב

---

לקחתי אותו מהספרייה כי הוא הזכיר לי מישהו שאני מדברת איתו כבר שנה.
לא יודעת מה עבר עליי באותו היום בספרייה, אבל נמשכתי לספרים שונים מאלו שאני בדרך כלל רוצה לקרוא.
אז כשהתחלתי לקרוא אותו לפני חודש בערך, לא הייתי בטוחה שאני באמת אסיים אותו, כי הרי רק לקחתי אותו כי משהו בתקציר הזכיר לי מישהו שאני מחבבת.

אבל מסתבר שהאינטואיציה שלי לא טעתה, ובתהליך שלי של למצוא ספר לקרוא בכיפור, ניסיתי הרבה ספרים וזה היה אחד מהם.
נראה לי שהייתי בערך חמישים עמודים לתוך הספר כשניגשתי לקרוא בו שוב, וכמה דברים בקשר לסיפור התחברו לי הפעם וברגע שהבנתי אותם, הייתי יותר מעוניינת.
אבל לא הרגיש לי שזה ספר לכיפור, משהו בו היה איטי לי מדי וקודר מדי, אז עצרתי אחרי פרק אחד, וחשבתי על כך שהייתי אמורה כבר להחזיר אותו לספרייה ומשום מה זה לא קרה, והנה, פתאום אני כן מעוניינת לקרוא אותו.

אהבתי את הכתיבה מגוף ראשון מהדמות שאנחנו עוקבים אחריה, המחשבות שלו עמוקות ולפעמים זה קצת קשה לעקוב, אבל מצאתי בו הומור וראיתי אותו בצורה מאוד אנושית.
הוא קצת קודר, אבל הוא מרגיש כמו מישהו שכיף לדבר איתו, שכיף לדון איתו, ואני מניחה שבמובן הזה הוא כן דומה קצת לאדם שבגללו בחרתי לקרוא את הספר.
משיכה זה דבר מוזר.
הכי קל להבין את זה בפן המיני, אבל בפן הנפשי, לפחות במקרה הזה... אני באמת לא מבינה למה אני בקטע של זה.
אבל זה גורם לי לחשוב על קונספט רוחני, על חיבור שהוא מעבר לזמן, על האפשרות שאולי אנחנו נמשכים לדברים שנועדו להיות בחיינו שלנו.

כמו שנמשכתי למחברות ועטים מגיל שש, אבל זה לא התחבר לי, לא הצלחתי לכתוב שום דבר אלא רק לקשקש, והיום אני כותבת כהפרעה.
ונמשכתי גם לקלפים, בצורה מאוד בולטת וחריגה, פשוט אהבתי קלפים, ולא הבנתי את זה עד שנכנסתי חזק בקטע של טארוט.
קשה לי להיות הטיפוס המחושב שבאמת לוקח את הזמן לחשוב מה קדם למה, האם המשיכה שלנו אל הדברים האלה היא בגלל איזושהי תבונה והבנה נסתרת של הדברים שאנחנו רוצים ולמה, או שאנחנו אוהבים את הדברים האלה וממש בקטע שלהם, כתוצאה מהמשיכה האקראית הזאת.

"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי."

אולי אין דבר כזה "אקראיות".
אולי בכל רגע, אנחנו נמשכים לדברים שהכי חזקים בנו, וכשאנחנו חווים אקראיות סתמית, זה רק כי אנחנו מבולבלים עם עצמנו.
זה גורם לי לחשוב על הימים שבהם הכרתי אותו, ועל מה שהיה לי בראש.
רציתי חיבור עם מישהו, לא הייתי מבולבלת לגבי זה, כתבתי על זה ביומן האישי שלי חודשיים לפני, ואולי דווקא בגלל שלא הייתי מבולבלת לגבי מה שאני מחפשת, פשוט נמשכתי לזה מבלי להבין - שזה כי אני איכשהו יודעת ששם נמצא מה שאני מחפשת.
אבל אני מניחה שכל האנשים האלה שחווים אקראיות מטופשת, יתקשו להבין שאולי הסיבה ללמה זה קורה היא כי הם עצמם לא ברורים לגבי מה שהם רוצים ומחפשים.

זה כמו... אוקיי זה ישמע מוזר אבל אני בטוחה שכתבתי דברים יותר מוזרים מזה.
זה כמו שמבקשים משאלה מבאר, אתה יודע שיש לך משאלה, ואתה מבקש ומצמיד ידיים וממש מכוון לדבר הזה שאתה רוצה.
רק כשזה אקראי, זה לא ככה, זה מכונת מזל עם כדורים שכל אחד מהם מכיל איזשהו רצון שלך, והעניין הוא שאנשים רוצים הרבה דברים, אבל לקבל את מה שהם רוצים בזמן הלא נכון, כשזה לא הרצון הכי חזק שלהם, מוביל לפספוס.
כשאתה בוחר ללחוץ על המכונה שתגריל לך רצון כלשהו, הרצון הכי חזק שיש לך בלב משנה לדעתי, וככל שזה בהיר יותר לך, ככה אתה יודע אם באמת קיבלת את מה שרצית - או שיצא לך משהו אקראי וסתמי.
-

בכל אופן סורי, בוא נדבר על ספר עכשיו.
אנחנו עוקבים אחרי אדם בשם ניל באסט, בן שלושים ושש, גרוש, שעובד בחברת סטארט־אפ שיוצרת בינה מלאכותית, במטרה לעבור מבחן שנקרא "מבחן טיורינג".
הדרך לעבור את המבחן הזה היא אם הבינה המלאכותית מצליחה לעבוד על שופט, ולגרום לו לחשוב שהיא אנושית, במשך שלושים אחוז מהזמן.
הקשר היחיד של ניל לעולם הזה של בינה מלאכותית ותוכנה, הוא שחברה שבה הוא עובד משתמשת ביומנים של אביו, ניל באסט האב.

אז בעצם אנחנו עוקבים אחר אדם שמצ'וטט עם בינה מלאכותית שמבוססת על יומנים של אביו שהלך לעולמו.
אם יצא לכם לדבר פעם עם בוט (לי יצא), אז ככה זה מרגיש בתחילת הסיפור, שאנחנו מדברים עם רובוט שנותן מענה לא הגיוני.
אבל זה כמובן משתנה, והיחסים בין ניל לבין הבינה המלאכותית שמבוססת על אביו, שחושבת שהיא ד"ר ניל באסט, אב לשניים, ונשוי לאליזבת - מתעמקים.

אבל לפני זה, הוא פוגש ברייצ'ל.
וזה בעצם הדבר שפיספסתי קצת וכשקלטתי אותו חזרתי להתעניין בסיפור.
המפגש של ניל ורייצ'ל היה קצת... מפוקפק, ולכן לא קלטתי שהוא פוגש דמות משמעותית לסיפור.
למרות שזה ממש כתוב בתקציר - "אז גם נכנסת לחייו רייצ'ל, שלא הייתה אמורה להיות יותר מרומן מזדמן" - פיספסתי את זה, וברגע שהבנתי שהיא תהיה חלק מהסיפור, הייתי מעוניינת יותר.

והסיבה היא בגלל הטרופ הרומנטי האהוב עליי, ואני לא אגיד מהו, מי שמכיר אותי מספיק מבחינת קריאה יודע.
ונכון דיברתי קודם על משיכה לדברים שנראים אקראיים, ולא קשורים, ושפשוט לא מתחברים כרגע?
אז המשיכה שלי לטרופ הזה, עדיין לא התחברה לי.

"אני לוגם מהבירה שלי. 'ראג' אמר שהיו לך התחברויות לא טהורות.'
היא מכחכחת בגרונה. 'חבל שהוא אמר.'
'חשבתי שכדאי שתדעי.'
'אתה רוצה לשמוע עליהן?'
אני מגייס את תבונת שנותי, התבונה להימנע משאלות שאני לא רוצה לשמוע את התשובות עליהן. התחברויות לא טהורות. אני בטוח שהיו לי די והותר כאלה, בעיקר בתקופת הדלת המסתובבת.
אין לי שום צורך לדעת על שלה. אני רוצה, כן, אבל החיים שלי יהיו טובים יותר - שלווים יותר - בלי לדעת.
האם שלווה היא פסגת השאיפות שלי בימים אלה? האם אני באמת מגיע למבוי הסתום הנורא הזה, שבו אני רוצה מהחיים שלי רק כמה שפחות מהם?
'בהחלט,' אני אומר."
-

רומנטיקה היא לא חלק מאוד בולט בסיפור, ניל הוא טיפוס די מרוחק.
יש כמה דברים בסיפור שלי באופן אישי לא התחברו, ולצערי זה קשור לכותרת של הספר "אהבה, תאוריה זמנית".
יש פה שיח על אהבה, חיבור וקשרים אנושיים, וזה הכול קשור לבינה המלאכותית ולמה שצריך כדי שהיא תהיה אינטיליגנטית.
זה החלק הכי מעניין ודומיננטי בסיפור, והחיים האישיים של ניל משתלבים עם זה טוב, אבל היו דברים שעברו לי מעל הראש.

שורה תחתונה, נהניתי מהדמות הראשית, איך שהוא תיקשר עם האנשים בחייו, ובעיקר מאווירת העבודה בחברה הזאת.
יש משהו באנשים שעובדים על משהו פורץ דרך, משהו מרגש שדורש חשיבה יצירתית, שאני באופן אישי אוהבת.
הצ'אט עם ד"ר באסט (הבינה מלאכותית) היה חלק מאוד מבדר בעיניי, יש משהו מצחיק בזה, לגבי איך שמחשב מגיב לשאלות שהוא נשאל, ואיך הוא מגיב לדברים שמספרים לו.
זה היה חמוד לראות את זה בשלב שבו ד"ר באסט עדיין לא היה מפותח מספיק, וניל ניסה לספר לו על בחורה שהוא הכיר.

לדעתי אחד מהדברים הכי משמעותיים בסיפור היה החיפוש הזה אחר קשר וחיבור, בין אם זה לאב המנוח, הניסיון להבין אם אביו אהב את אימו, ומה היה חשוב לאביו, או איזושהי בחורה תימהונית בשם רייצ'ל.

"חבר1: החלטתי לתת לרֵייצֶ'ל ולי הזדמנות
דרבאס: הזדמנות למה?
חבר1: לתת לנו הזדמנות = להשקיע זמן ואנרגיה בזוגיות בתקווה שהיא תצליח.

איכסה. הגדרה ממש מדכאת.

דרבאס: איך הגעת להחלטה הזאת?
חבר1: הייתה לי התגלות
דרבאס: הבעיה בהתגלויות היא שלמחרת היום יש הרגשה שהן קרו למישהו אחר. השראה לא תביא אותך לשום מקום בחיים"
-

עכשיו אני רק צריכה לשכנע את האדם שבגללו קראתי את הספר לקרוא אותו גם.
אני פשוט תוהה מה הוא יחשוב, גם בקשר לספר עצמו וגם בקשר לזה שהוא הזכיר לי אותו.
הוא הרי מכיר את עצמו יותר טוב ממני, ולמרות שנמשכתי לספר הזה רק בגלל שמשהו בו הזכיר לי אותו, אני עדיין לא לגמרי רואה את הדמיון.
זאת פעם ראשונה שאני קוראת ספר רק בגלל שהוא מזכיר לי מישהו שאני מחבבת/אוהבת/אולי־זה־לא־משנה.

הספר פשוט הזכיר לי... קראתי את התקציר והוא הזכיר לי, וגם כשקראתי את הסיפור הוא הזכיר לי - אבל זה הכול.
ובכל זאת, אהבתי את הסיפור שלא ציפיתי לאהוב.


_
"'אבל לא תמיד אתה אוהב את הילדים. לא תמיד אתה אוהב את ההורים. לא תמיד אתה אוהב את האישה.' אני מצביע על המחשב. 'ואתה בכל זאת אנושי.'
'אבל פחות,' הוא אומר. טיק–טוק. 'אם חלק משמעותי מהזמן אתה נמצא עם אנשים, הם מציעים לך משוב מתמיד ונהפכים לחלק מדפוסי המוח שלך. במילים אחרות, לחלק ממך. אבל אני מבין את הטענה שלך – משוב מתמיד הוא לא תמיד משוב עמוק. מדד טוב למידה שבה אדם מסוים נעשה לחלק ממך הוא רמת הלחץ שאתה מרגיש כשהוא איננו. אם הוא יצר חלק גדול מדפוסי המוח שלך, תרגיש תחושת תלישות גדולה של האני. רגש הידוע כאבל.'
'זאת הגדרה קרה,' אני אומר, ואני מביט במסך וחושב על אמי, שמתאבלת כבר חמש עשרה שנה, ועל עצמי, שכמעט בכלל לא התאבלתי."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על אהבה, תאוריה זמנית