ביקורת ספרותית על חיי מלאך מאת גַּיִל הַרְאֶבֶן
ספר לא משהו

---

הנכדה שלי, הגאונית הקטנטנונת, ראתה אותי קוראת את הספר הזה וקראה בשמחה "אל"ף, שתיים יו"ד". היא עוד לא ממש יודעת לדבר, אבל את האותיות היא מזהה יפה. והאל"ף באמת בולטת פה מאוד בעיצוב הכותרת, גבוהה משאל האותיות במילה. אני לא ממש יודעת מה להגיד על הספר הזה, אבל העיתוי מתאים לי כי אנחנו יום לפני יום הוידויים ובקשות הסליחה, וזה קצת העיסוק של הספר הזה. התמונה של הכריכה היא איש לבוש שחורים ובעל כנפיים גדולות, נשען על מעקה ומביט למטה. אנחנו רוצים להבין שזה המלאך המדובר, אבל בתרבות שלנו נהוג לראות מלאכים כדמויי אדם לבושים לבן, עם כנפיים לבנות ועם הילה מעל הראש, ואז הציור לא תואם לנו לדימוי, והדיסוננס קשוח, יותר מאות אל"ף שגבוהה מהלמ"ד שלצידה.

"היינו אז עמוק בתוך העשור השחור, שבו רבו מאוד ההרוגים" מחסומים נפרצו, יריות נורו, מהומות התפשטו, קהל נדחס, הכללים נשחקו, מעצורים נעקרו בצריחה. כמה יערות עלו באש, פגז טועה נפל, גשר קרס ובניין התמוטט. נוסעים במטוסים ובאוטובוסים חלו בווירוס אלים של דלקת ריאות. ואנשים נפגעו ומתו, הרבה נפגעו, מי בגלגל ומי בסכין, מי באש ומי בקליעים ומי במרמס רגליים, היום כבר אי אפשר לזכור כבר מתי קרה כך או אחרת."

זה נשמע ממש מוכר, טקסט שמתאר יפה את העשור הנוכחי, מה שלא היה מפתיע בכלל, מלבד זה שהספר יצא לאור לפני יותר מעשרים שנה, ואז זה טיפה יותר אפוקליפטי מהמציאות האפוקליפטית שאנחנו חיים בה, עם הקורונה, אסון מירון, פלישה רוסית לאוקראינה, השבעה באוקטובר, מלחמה בשלוש או ארבע חזיתות, והוריקן הרסני בפלורידה. אולי גיל הראבן חזתה עתיד, ואולי תמיד היה ככה, נדמה שאנחנו בתוך אסון בהתרחשות.

בתוך המציאות האפוקליפטית הזאת של אנרכיזם ורוע משתולל יש גם פושע אלמוני בתוך מכונית שדורס אנשים בזה אחר זה בלי שום סיבה נראית לעין, עד שהוא בא לתחנת המשטרה ומתוודה על כך. שמו יונתן וייל וכולם שמחים שהתיק הזה סגור, מלבד אישה אחת. זוהי גלי שיינברג, שהיתה שכנה של וייל בילדותו ומשוכנעת שלא יכול להיות שהוא יבצע פשע כזה, או פשעים כאלה. הסיפור מסופר מנקודת מבטה, בדרך שבה היא מנסה לשכנע את בן זוגה, איש טלוויזיה, שרלטן שמפיק ריאליטי במתכונת נתעבת, להכיר גם הוא בחפותו של וייל, וגם להכניס אותו פנימה לתוך התוכנית, ובעיקר להציל אותו מעצמו. העלילה מדלגת בין תקופות זמן שונות, ילדותו של יונתן וייל השזורה בנערותה של גלי. האם ההזנחה שעבר בילדותו היא זו שגרמה לו לעשות דברים רעים? האם הדרך שבה אימו מתה שכנעה אותו לקחת על עצמו אשמה לא קיימת כדי לשאת צלב של אחרים? האם גלי יכולה להחזיר אותו למוטב, או לפחות להביא את אבא שלה להתנהג בצורה שפויה ומאוזנת? ומה לגבי העוברים המתים של גלי, ומה החלק שלהם בסיפור?

הרעיון הבסיסי מעניין מאוד, והכתיבה של גיל הראבן אהובה עלי באופן כללי, וכך גם העיסוק בטוב וברע, באשמה ובקרבן. אלא שכאן דומה שהסיפור מתפזר לכל מיני כיוונים לא ברורים ולא מצליח להתכנס לידי עלילה אחת קוהרנטית, מעבר לקטעים האפוקליפטיים של המציאות השבורה בעולם. אז חבל לי, כי נהניתי מהקריאה אבל לא מהספר, שזה בפני עצמו דבר מוזר מאוד לומר. והעיקר: גמר חתימה טובה לכולם, וזה גם זמן טוב לציין סקירה מספר 900 שלי באתר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חיי מלאך