ביקורת ספרותית על לחייך לאורך הדרך - איך לשלב הומור ומדע להשגת חיים בריאים ומאושרים מאת איזק פרילטנסקי

---

הביקורת מוקדשת לאיזה "סטאר" עקשן אחד שלימד אותי מה אני *לא* רוצה להיות.

זוכרים את הסרט/מחזמר על ארתור, השנבוב (חיה הדומה לדוב הנמלים גדול) המצויר מערוץ הילדים?

הסרט נעשה בשילוב להקת ה"בקסטריט בויז" שהייתה בשיאה באותה תקופה.
כמובן שבהשראת הלהקה והגעתה לאזור כל הילדים מתחרים מי תהיה להקת החימום, כי זה הצ'ופר היחיד שאפשרו לילדים לבחור מתוכו.

יש מקום רק למופע אחד!

ומה אם מישהו או מישהי מתנגדים לאווירה המלחמתית הזו ורוצים לתרום אבל בידע שלהם ובדרך שלהם?...

מופי היא בתו של איש עסקים המעורב בהבאת הלהקה, והיא, כמי שגם סופגת את המאורע לטוב ולרע ונושאת את זה הלאה, מתחילה לחשוב על הלהקה לפני כל הילדים האחרים ומפסיקה אחרי כולם -
מופי רואה את התמונה הרחבה. היא לא חושבת ליהנות מהמופע, היא חושבת על ניהול הלהקה, יש לה חוש עסקי וכמו כן חוש אימהי גם בגילה הצעיר, של דאגה לרווחתם של חברי הלהקה כמו כן גם למסר שהם משדרים לצעירים.
היא נותנת *להם*, לחברי הלהקה, ליהנות מחזקת החפות - שאולי הם לא היו מעורים בעניינים ולא יודעים איך זה משפיע על כל האזור, אבל היא כן יודעת שנגרמו מריבות איזו להקה תחמם את הלהקה הבוגרת, והיא חושבת כבר מה יהיה בין הילדים אחרי שהם יילכו... היא לא רוצה שהופעת הלהקה שאמורה לשמח תגרום לסכסוך ששירים לא יוכלו לפתור.

היא כן גם רוצה לומר איזו מילת ביקורת, לא כי היא נדחפת ורוצה להשיג לעצמה מה שכל הילדים רוצים - ההיפך... מכבוד אליהם, כי היא ומשפחתה היו חלק בהבאתם ויודעים הרבה יותר לעומק. היא רוצה לתרום מהידע הרב שלה, לטובת כולם! אבל נתקלת בחומת עיקשות ותוקפנות.
אחדד - עיקש ותוקפני ולא קשוח ותקיף.
עיקשות בדרך כלל נובעת מגיל צעיר או התפתחות לא בשלה, היתקעות בשלב תקשורתי נמוך שלא מאפשר גמישות וזרימה אלא רק את המילה "אני".
קשיחות היא בדיוק הדבר ההפוך - היכולת לסגור למישהו את הדלת כדי שיהיו לו יותר כוחות לפתוח אותה, ולהגיע בעצמו, בכבוד ולא במתנות בשר ודם.

כי אתה כחבר להקה אמור להיות מבסוט שיש מישהי שחושבת על זה יותר רחוק, ויותר לעומק.
בדיוק כמו בשיר "מנהלת החלומות"
אם אתה לא מתעקש לעצום עיניים אתה רואה את התועלת שהיא מביאה...
אחרת אתה סתם מכבה לה את החלומות ואתה בגדול... ובכן...
איש רע.

כשהבקסטריט בויז מגעים לאולם ההופעות מופי מנסה לשכנע את ניק שיחתים אותה כמנהלת של הלהקה, והוא פשוט לא רואה אותה ואת הרגשות שלה, מתייחס רק להגיון הקר שבראש שלו ומתעקש לבוא ולעשות את הקטע שלו וללכת, בלי להתייחס לשובלים של ילדים שהוא משאיר אחריו.

בעקבות היחס המתנשא ואפילו המגעיל, מופי, כילדה שהשקיעה כל-כך הרבה ולא רוצה להתבזות בפני כולם מתחילה לעשות דברים מטורפים העיקר שהבחור הצעיר שבלהקה והמפורסם ביותר, ישים אליה לב (מה שלא קורה)...
היא לוקחת את זה על עצמה מן הסתם, כילדה שאין לה שום סיכוי מול מכונת הרייטינג הזו, וגם לאביה בעצם. וכל הזמן הזה יש לו את התירוץ ש"אני הרי לא עשיתי כלום, זה היה כל-כך לא נוח! אני כל-כך נדיב ונחמד וילדה בת תשע היא זו שכפתה עלי את השהות איתה ואיימה עלי!"

וההאשמה העצמית של ילדות וצעירות ביחס מגעיל של סטארים למיניהם ("אני לא מבינה לליבו מספיק, לא חקרתי מספיק את הנושא, הטרדתי אותו, הוא עסוק, הוא עמוס, קשה להיות כל הזמן חשוף באור הזרקורים, יש לו חמישים כמוני על הראש, איזה מסכן - מה שחברה שלו עשתה לו...")

יכול ללמד אותנו איך מתפתחת הערצה רעילה, כשמישהו שנבחר לתפקיד שמשפיע מאוד עם ילדים מפריד את עצמו מהתפקיד, ויכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (הוא מרסק "רק" את העוגה של הילדים שאותם הוא נבחר לשמח...)

ואיך בסוף מופי משליכה אחריה את כל הניירות עם התוכניות שהכינה ואז *האווי* דווקא, חבר פחות בולט בלהקה ונתפס כמי שיש לו פחות השפעה - מתרשם ממנה ומפריד את מה שניק עשה כדי שלא ישליך על כל הלהקה.
כי להקה זה לא שיבוטים אחד של השני, והאווי בעצם אומר למופי - כשתגדלי אולי תנהלי אותנו, דברים משתנים, מה שקרה היום עם ניק כבר שייך לעבר!
ובמאמר מוסגר - בלהקות בנים תמיד מרחפת סכנת הפירוק, זה חלק ממחזור חיי הלהקה.
כשהאווי אומר את זה הוא יודע על מה הוא מדבר, לפעמים בחור מרגיש על הגובה ושניצח את העולם, אבל מחר הוא כבר אולי לא יהיה חלק בלהקה...

יש לנו כאנשים נטייה להתעקש על לקבל אישור מה"סטאר", שאנחנו מתאימים למה שבחרנו.
הספר הזה בעצם אומר...
"זה אמור להיות קל".
התרגלנו שרק באיומים אנחנו עושים את "מה שצריך", אם זה ללכת לקניות או לבדוק את המצב הרפואי שלנו, ובחורים כמו ניק בסרט (לא יודעת איך ניק האמיתי) רוכבים על זה ומכניסים את עצמם לחלק מהדברים ש"צריך".
את חייבת להשיג את אישורו בעצם, כמו שאת חייבת ללכת לקניות או לבדוק את המצב הרפואי שלך.

והוואי דווקא מראה את מה שהספר דוגל בו - יש לך חוזקות! וכל העניין הזה אמור להיות כיף.
אם זה לא כיף זה כי יש אנשים רעילים - כמו לדוגמא אצל מחבר הספר - מאמן כושר מתעלל:

"ניסיתי לדבר אל ליבו ואמרתי לו שזאת תהיה 'קריעת תחת' להשיג אישור רפואי מהרופאה שלי במיאמי, ובתגובה הוא אמר 'אני בטוח שיש פקסים במיאמי'
ובתגובה אני אמרתי שזאת תהיה 'קריעת תחת' ואז גיליתי שהוא לא מתלוצץ, כי הוא נתן לי הרצאה שלמה על נימוס ועל השימוש הראוי בשפה העברית. אז לא רק שלא יכולתי להתאמן, אלא גם חטפתי שטיפה רצינית ממאמן כושר מעשן, חובב קג"ב וחסר כל חוש הומור, שהורה לי להעיר את הרופאה שלי במיאמי שאצלה הייתה השעה שתיים לפנות בוקר, ולבקש ממנה לפקסס אישור רפואי. בתגובה יצאתי לקנות מיץ רימונים."

קל לראות שמדובר באיש מזלזל, אלים רגשית, מאוד מזכיר לי את אותו הסטאר.

זה עובד כי הם מנצלים את זה שאנחנו מאוד מושקעים רגשית או חוששים מלערער את היחסים.
מה שסופר תהילים קרא לו: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה"

ואם כבר לצחוק, כמו שמחבר הספר מפציר בנו לעשות - אז מה שאותי אישית הכי מצחיק זה שהם לפעמים "סולחים" לך על מה שהם עשו לך...
אולצתי להתנצל גם אצל אותו סטאר וגם אצל אמא מתעללת של תלמידה שחשבה ש*אני* צריכה להתנצל על זה שאני לא מעוניינת להכריח את הבת שלה להמשיך להתעלל בי במצוות אמה המרשעת.
אפילו הבת שלה ברחה ממנה והתנצלה, אבל היא כמובן בשלה.
הטעות של טירונים זה לנסות לדבר אל ליבם. אין להם כזה, לפחות לא עבורכם. מדובר באנשים שיכולים לשים זכוכית ביניכם.
גם היה בעל דירה שרצה שאתנצל על זה שביקשתי ממנו לתקן את המזגן שהיה מקולקל מתחילת שכירותי והוא סירב, קפאתי כל החורף ובסוף כשהשתחררתי סוף סוף מהשרץ הוא אמר "בסדר, אני לא אחייב אותך על זה שהמזגן מקולקל"...
אז מה היה לנו פה? איש נפלא שמוכן לספוג את זה ש*הוא* הביא מזגן מקולקל לדירה ועינה דיירת תמימה. חברים - מדובר בחסיד אומות העולם, איפה הכפיים שלכם?!

אין דבר שאנשים כאלה יותר אוהבים משבחים מופרזים וסגידה, אתה ממש-ממש לא תשנה אותם אז עדיף לשנות את עצמך, להגיד כפרה על מה שהם לקחו ולהתייחס לכל בהומור וכיף.

לאורך הספר המחבר מתאר סיטואציות לא הכי-הכי שקרו לו עם אנשים, ומשתף בקשיי המעבר מארה"ב לישראל עם אשתו הנעזרת בכיסא גלגלים ועם ילדיו המתבגרים.
בכל סיטואציה לא נעימה או מדאיגה הוא מכוון יותר לכיוון של פשרה, ולקבל את זה שהאופי שלכם לא מושלם.
הכוונה לעשות גם משהו שהוא לא התחביב הכי גדול שלך (אם מדובר באנשים יקרים ללבו)
או לא לקחת את הדברים ברצינות אלא בצחוק והומור עצמי משובח - ממנו יש למחבר הספר בכמויות (זה עוזר בעיקר אם מדובר באנשים כמו מאמן הכושר הנ"ל)
*חשוב שלא לנסות לצחוק *איתם*, עם אותם סטארים, כי כאמור אין לכם הומור משותף ולא יהיה לכם, מסוכן מאוד לנסות לדבר אל ליבם. מדובר במכונה.

מדובר בספר שצובע בצבע צבעוני יותר את חיי היום יום המעט אפרוריים של אלה מבינינו שאינם סטארים (או שככה לפחות הם מציירים לנו את חיינו ה"עלובים" לשיטתם, באפור, כנראה מצפים שנכתוב שירים על כמה שאין משמעות בלעדיהם וקשה בלעדיהם, נו, תעשו להם טובה!).
כבר זמן רב לא נהניתי ככה מספר וקראתי אותו קריאה רציפה ללא הפסקות.

ובהשראת המחבר אני אכתוב שיר ציני על אותו סטאר.

סטאר יקר
עלית לי ממש יקר...
אה סליחה -
זו הייתה בדיחה!
אך אסור לצחוק איתך
אלא אם הייתי בוכה,
או אולי זוכה?
נו מה לא הבנתי, איזו טרחה!
זה מותר כשהבדיחה היא שלך
כי כל דבר ממך
הוא נושא שמחה
בסוף זייפת לכולנו שיר
השתתפות בצערך
זה כמו בגטו, רק בלי הגטו.
אתה מזכיר לי את הניכר
בשבילך זו מחמאה - אתה לא רוצה אותנו כבר!
אבוי.
אבכה עלייך בכי מר...
או שאומר:
אתה כן ממש יקר, לי, לה ולכולנו בעצם!
וזו בדיוק הסיבה שנחכה עד עצם
היום הזה
כמו שכבר חיכינו לשובך
כי מה היינו עושים בלי שיש אותך...
שטויות - אין בך דבר ילדותי!
אתה בכלל לא שקרן, אתה הכי אמיתי
אתה לא מוג לב אתה מה זה גברי
לא ראינו בכלל איך תפסת לאחרים.
אתה? כשל מוסרי?
הצחקתם!
אה, חשבתי שאסור בדיחות.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על לחייך לאורך הדרך - איך לשלב הומור ומדע להשגת חיים בריאים ומאושרים